נאום המצוות של משה מגיע אל סופו,
הנאום חותם בשתי מצוות –
ביכורים ווידוי מעשרות.
ומעניין ששתי מצוות אלו בהן פותחת פרשתנו הן המקום היחיד בו אנו מצווים במפורש להתפלל.
ידועה מחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן האם מצווה תפילה היומיומית היא מדאורייתא או מדרבן,
אך גם הרמב"ם, הסובר שמדובר במצוות דאורייתא,
יתקשה מאד למצוא מקור מפורש לכך בפשט פסוקי התורה.
כנגד מי נתקנו שלו תפילות ביום?
כנגד אבות,
כנגד תמידין,
ואופס –
כנראה גם כנגד מצוות ביכורים.
כך במדרש תנחומא:"צפה משה ברוח הקודש וראה שבית המקדש עתיד ליחרב, והביכורים עתידים
ליפסק, עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלשה פעמים בכל יום"
השפת אמת מסביר שבין ביכורים לתפילה יש חיבור עמוק.
מעבר למובן הפשוט – שכאשר האדם מביא ביכורים הוא קורא מקרא ביכורים ובעצם מתפלל,
ביכורים היא קריאת כיוון.
אמירה.
שאיפה.
מה השאיפה של מצוות ביכורים?
לזכור שהכל מאת ה',
שהיבול הראשון –
הפרי הראשון,
מרגש!!!
ואותו נותנים.
בהקרבה עצומה.
אך בנוסף מסביר בעל השפת אמת (תרל"ד) שביכורים זו מצווה להביא את הראשית,
ובכך והתחבר לראשית.
אל השורש.
והחיבור אל השורש,
הוא המאפשר חיות.
התחדשות.
כמו שהקב"ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית,
האדם מתחבר להתחדשות זו על ידי אחיזה בשורש.
היזכרות בשורש.
היזכרות ב"מאין באת ולאן אתה הולך."
וכך גם תפילה.
ולואי ויתפלל אדם כל היום כולו,
ואני אומרת ולואי ותפלל אישה כל יום... אמן...
אך אנחנו לא מתפללים כל היום כולו.
לפחות אני לא...
אבל התפילה היא קריאת כיוון.
נותנת מסגרת ליום –
ועל ידי כך מאפיינת אותו.
משיבה אותו אל השורש.
ואם פותחים את היום בתפילה –
זה משפיע על כל היום.
היום נמשך מנקודת הראשית שלו,
ומחבר אותנו לנקודת הראשית שלנו.
ולואי שנזכה להביא במהרה בימינו ביכורים,
לקרוא מקרא ביכורים,
במקום אשר יבחר.
ובינתיים –
שנזכה לשוב אל השורש.
להתפלל תפילות שיעירו בנו את נקודת הראשית
וימשכו חוט של חסד על כל היום כולו.
שבת שלום!