הפרשה פותחת בהתגלות.
וארא –
כמו שנראיתי אל האבות,
כך נגלה עכשיו.
אך לא בדיוק אותו הדבר.
ושמי ה'לא נודעתי להם.
גילוי גדול,
ארבע לשונות גאולה.
או שבעצם חמש...
ומשה בא לבשר לעם את הבשורה הגדולה –
תהיה גאולה.
זה בדרך.
למרות שכרגע קשה,
ואפילו מרגיש גרוע יותר ממה שהיה.
יש ברית.
יהיה בסדר.
יהיה טוב.
והם לא שמעו אליו.
מקצר רוח ומעבודה קשה.
אם עם ישראל לא שמע,
איך ישמע פרעה?
כך שואל משה.
אך השאלה הגדולה ביותר בעיני היא מה שקורה אחר כך –
איפה בני ישראל?
מכאן והלאה הסיפור הוא בין משה לפרעה.
ובני ישראל לא בסיפור.
הפעם הבאה שמשה מצווה לדבר אל בני ישראל זה בפרק י"א.
לקראת היציאה ממצרים.
השפת אמת מתיחס למקומם של עם ישראל בסיפור,
מזוית קצת אחרת.
השפת אמת מסביר שכאשר משה אומר שהוא ערל שפתיים,
הקשר בין ואני ערל שפתיים לכך שלא שמעו בני ישראל אך משה –
הוא קשר סיבתי.
אבל לא מה שחשבנו...
אולי עד היום חשבנו שעם ישראל לא שמע אל משה מפני שהוא ערל שפתיים.
לפחות כך לכאורה טוען משה.
בעל השפת אמת אומר שעם ישראל לא שמעו,
ולכן משה ערל שפתיים.
כי הנביא מתנבא מכח העם.
מכח שמיעת בני ישראל.
כי כוחו של המנהיג נובע מן העם...
ולא להיפך.
ובמקרה הזה – עם ישראל לא שם.
ולכן עם ישראל לא היה יכול לקבל מיד את התורה.
כי הדיבור היה בגלות –
כלומר שלא היה הלב פנוי לשמוע.
ומה איתנו?
הלב פנוי לשמוע?
בעל השפת מסביר שמהרגע שניתנה תורה –
הקול לא פסק.
וכאשר אנו קוראים קריאת שמע –
אנו בעצם מתחברים ל"אנכי ה' א-היך".
שנאמר בהר סיני,
וממשיך להיאמר מאז ועד היום.
אנחנו אומרים –
שמע!
ה' א-הנו. ה' אחד.
השאלה היא האם הלב פנוי לשמוע.
או שגם אנחנו במערבולת הקוצר רוח ועבודה קשה.
שה לא נושמים.
ולא שומעים.
וצריכים גם אנו לצאת ממצרים.
ולוואי שנצליח לשמוע.
את קריאת ה' א-הינו ה' אחד.
את הקולות המהדהדים.
של מעמד הר סיני.
של לשונות הגאולה.
שבת שלום!