עם ישראל יצא ממצרים.
בחצי הלילה,
ויוצא לדרך.
אך לאחר שלושה ימים פרעה מתחרט.
ומחליט לרדוף.
ולהשיב את עם ישראל למצרים.
והעם עומד בין הים ובין המצרים.
שש מאות רכב.
כל הלילה.
והים נבקע,
ועם ישראל עובר בחרבה.
וניצל.
והמצרים טובעים בים.
באשמורת בקר.
נס של אור.
לאור יום.
ואז בוקעת מפיהם שירה.
שירה אדירה.
אז ישיר משה ובני ישראל –
שירה שיש בה הווה עבר ועתיד.
ואנו ממשיכים לומר אותה יום יום.
שבת שירה.
אך פרשת בשלח מספרת לנו גם סיפור אחר,
נוסף.
של ניסיון. של תלונה.
מהי שירה?
רבי נחמן מסבר שיש שירה ויש שירה.
יש שירת קדש,
כמו שירת הים.
שירה שבה אדם רואה את הטוב, רואה אור.
כדוגמת שירת הלויים. שהיא ביטוי של ראיית האור –
היא מלווה את החיים,
היא ליווי מעצים ומרומם.
מרחיב.
מאיר.
לעומת זאת יש שירה שהיא יללה.
שאינה רואה את האור אלא מתמקדת בקושי,
בחוסר.
תלונה.
שירת הקדש היא ביטוי של ראיה רחבה ומאירה.
ראיית הטוב, הכרת טובה.
בעל השפת אמת (תר"נ) מסביר שיש פרשיות בתורה שהן סתומות,
אין רווחים.
הכל צפוף.
פרשיות אלו מיוחדין לגלות.
ויש שירה.
כולה רווחים.
פרשיה פתוחה לרווחה.
שירה - מיוחדת היא לגאולה.
כך הוא מסביר.
חז"ל מסבירים שהפרשיות הפתוחות משמשות ליתן רווח להתבונן בין פרשה לפרשה.
כי רווח מאפשר התבוננות.
הטמעה.
נשימה.
ונפתחים בה גנזי תורה,
הסודות מתגלים.
על ידי הנחת,
הרווחים,
הרווחה.
השירה בפרשה שלנו היא הביטוי לגאולת ישראל –
יציאת מצרים ולאחריה נס קריעת ים סוף לאור יום.
והיא היא עצם הגאולה.
היכולת לראות את האור,
לראות את הניסים.
לנשום.
להתרווח.
להתבונן.
ולשיר.
שירה שעולה ובוקעת,
וצובעת את חיינו באור.
מלווה אותנו.
שנזכה לשיר.
לאור.
ולגאולה שלימה.
שבת שלום!