"ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרון ולבניו ולזקני ישראל"
(ויקרא ט:א)
משה קורא לאהרון.
ולבניו.
מהי קריאה?
המילה קריאה מופיעה בכמה הקשרים.
לעיתים בקריאת שם.
לעתים בקריאה לאדם -
להתקרב.
ספר ויקרא פותח בקריאה,
במילה ויקרא – רש"י מסביר שקריאה היא לשון חיבה.
ומסביר שיש הבדל בין קריאה למקרה.
ויקרא ולא ויקר.
כמו המלאכים הקוראים זה אל זה.
הקריאה של פתיחת הספר היא השיא.
כל ספר שמות בהכנה לשיא של השראת שכינה –
"ויכס ההענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן."
(שמות מ:ל"ד)
לזה חיכינו.
לזה ציפינו.
ומשם יוצאת הקריאה –
שהיא הפתיח לדיבור.
ובפרשה שלנו משה קורא לאהרן.
ולבניו.
קורא להם להתקרב,
להיות כהנים.
ולהקריב.
קריאה שהיא מינוי.
שאולי היא גם קריאת שם –
כך מובא במדרש תנחומא:
"קריאה זו לגדולה, שכך אמר לו משה לאהרן: אחי, הקדוש ברוך הוא רוצה למנותך כהן גדול"
אך המדרש ממשיך –
יש בקריאה זו גם חיבה.
לא רק שמשה ממנה בקריאה זו את אהרון לכהן גדול,
הוא גם מביע את שמחתו על המינוי.
אך קריאה זו מהולה בעצב.
כי הסוף ידוע.
לאחר המינוי שני בני אהרון קרבים.
קרוב מידי.
בקרובי אקדש.
פרשה שלנו המלאה בקירבה,
וקרבן.
וקריאה.
ולאחר ששני בניו נאכלים באש,
ואהרן לא אוכל את החטאת.
ומשה נבהל.
מדוע לא אכלתם את החטאת?
ואהרון עונה ו"תקראנה לי כאלה".
איך אפשר היום? אחרי מה שקרה?
ותקראנה -
ואהרן מבטא במילה זו כל כך הרבה.
לא כתוב ותקרינה לי כאלה.
אלא ותקראנה לי.
אהרון אומר -
לא קרה לי,
קרא לי.
מה שקרא היום –
זאת קריאה.
אלי.
לא מקרה.
ההמשך של אותה קריאה שבה נפתח הספר.
המשך אותה קריאה שבה פתחנו את הפרשה.
יש בה משהו מכוון,
מדוייק,
רק לי.
והקריאה כואבת.
אך אהרון לא שוכח שהיא קריאה.
והוא שותק –
וידום אהרון,
אולי כי הוא מקשיב.
לקריאה.
הלואי ונצליח לראות בכל הקורה אותנו קריאה.
קורא ולא מקרה.
והלוואי שיקרא אותנו דברים טובים.
בשרות טובות!
שבת שלום!