פרשת כי תצא | רחל וינשטיין

בפרשת כי תצא יש המון מצוות.

זוהי הפרשה עם הכי הרבה מצוות, שבעים וארבע, אם כבר סופרים.

אחת המצוות הנזכרות בפרשה היא מצוות שילוח הקן.

אם אני רוצה ביצה, או עוף, אני הולכת לרמי לוי, או למכולת. אך בעידן אחר הייתי פונה לספק אחר, לציפור, או לתרנגולת.

ה' מצווה אותנו לשלח את האם. לא תיקח האם על הבנים.

לכאורה הדבר פשוט – יש כאן התחשבות ברגשות הציפור, לא?

רחמים.

אך המשנה במסכת ברכות אומרת "האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך... משתקין אותו." (ברכות פרק ה' משנה ג')

שליח ציבור, שעובר לפני התיבה, ומבקש בתפילתו מהקב"ה שירחם עלינו כפי שמרחם על הציפור – משתקים אותו.

הגמרא מקשה על קביעה זו – הרי אכן נראה שהקב"ה מרחם במצווה זו על הציפור? אז מה הבעיה? בגמרא שני הסברים לעניין.

"חד אמר – מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, וחד אמר מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות" (ברכות ל"ג עמוד ב')

לפי דעה אחת הבעייתיות באמירה על קן ציפור הגיעו רחמיך מעוררת שאלות ותהיות. כיצד יתכן שהקב"ה חומל על הציפור אך במצבים רבים אינו חומל עלינו, על בני האדם? כיצד יתכן שהוא נזהר כל כך ברגשות הציפור אך מביא על בני האדם ייסורים?

לפי הדעה השנייה הבעיה היא שבאמירה זו יש הנחה שאנו מבינים את מצוות שילוח הקן, ואת מידותיו של הקב"ה. החלטנו שמקור המצווה היא מידת הרחמים של הקב"ה. ולא כן היא. מדובר בגזירה. שאין לנו היכולת להבין אותה, להסביר אותה.

בעל השפת אומר שנראה שבאמת המצווה הזו היא ביטוי של רחמי ה' יתברך. האמירה על קן ציפור יגיעו רחמיך אמת היא.

אך אין לומר כן.

יחד עם ההבנה שהקב"ה רחמן, צריך לקבל את המצווה כגזירת מלך. ציווי מלמעלה.

לשון הגמרא "שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזירות" - גזירות מלשון גזירה, כלומר חתיכה.

הקב"ה רחמן. ומקור המצווה מלמעלה היא רחמי ה'.

רחמי ה' שלמעלה הם עצומים, אינסופיים.

בלתי נתפסים.

אך ההופעה בעולם היא חלקית. מדידה, חתיכה.

ומעשה המצווה – הוא ביטוי למידה של הקב"ה, אבל הוא ביטוי חלקי.

חלקי כל כך.

כי הקב"ה רחמן.

את זה אפשר לומר.

אבל להבין את זה, זה כבר עניין אחר.

ותמיד אנחנו שואפים להבין.

זו שאיפה נפלאה.

אך טמונה בה סכנה –

שבסופו של יום נחשוב שהבנו.

תפסנו.

ונסיק מסקנות.

ונשאל שאלות.

איך יתכן שעל הציפור ריחמת?

ועלינו, מה?

שאלות זה נפלא.

השאלה איך שואלים.

אם שואלים עם סימן שאלה או עם סימן קריאה.

שאלה של קריאה לקב"ה,

של הבנה עמוקה של מקומנו,

באי של ספקות,

בעולם של העלם,

ושל הבנה חלקית.

בעל השפת אמת אמור שהמשנה מזכירה לנו שאנחנו לא מבינים.

הקב"ה גדול.

והכלים שלנו –

קטנים.

מכילים חלקים,

חתיכות.

והרחמים – רחמי ה' שבשמיים, הם אינסופיים.

הם עוברים מסע.

יורדים אלינו.

מצטמצמים.

נזקקים לדיאטה רצינית.

עד שהם נכנסים במידות, ובגזירות,

בכלים הארציים.

ובכלים האנושיים.

ובסוף אנו מתבוננים בחלק שקיבלנו –

שהוא נפלא וגדול.

אבל הוא חלק.

קטן מאד.

שנזכה לטעום את טעם המצוות.

לחוש את רחמי ה'.

אך לזכור תמיד שזה רק חלק.

ושרב הנסתר על הנגלה.

שנמשיך לשאול שאלות,

להבין, ולהשכיל,

ובעיקר לזכור ש"אני לא יודע כלום".

שבת שלום!