לפני אי זה זמן ישבתי עם כלה.
מהממת.
והסברתי לה על הלכות שונות,
שיש הלכות שאנו חייבים בהן מן התורה, דאורייתא, והלכות אחרות מקורן מהחכמים, דרבנן.
היא מיד אמרה - המצוות מן התורה חשובות יותר, ואלו של חכמים - פחות.
אז זהו, שלא בדיוק.
לקחתי רגע שני צעדים אחורה, מבוא לתושב"ע, מזורז. תמציתי…
השבוע - אני רואה בפרשה את עיקרי הדברים.
מבוא לתושב"ע.
תורה שבעל פה ותורה שבכתב.
ה' נתן לנו תורה. קדושה. א-הית. כתובה באצבע א-הים.
היא החזיקה מעמד… אולי, כמה שעות?
העם חטא.
"ואתפש שני הלוחות ואשמידם."
משה שבר את הלוחות.
ואז - היו לוחות שניים. שחז"ל מסבירים שהם מסמלים את התורה שבעל פה. פסול לך.
מעשה ידי אדם.
הנציב מסביר שבלוחות השניים יש אלמנט של עמל.
העמל, הוא מוטיב מרכזי בפרשה.
עמל, שותפות, שכר ועונש,
אנושיות…
הפרשה שלנו מספרת שוב את סיפור עם ישראל במדבר מן הזווית הזו. לקראת הכניסה לארץ.
משה מזכיר לנו שיש לנו זכות אבות. שבועה. שבלעדיה אוי ואבוי… מה היה לנו…
אבל זה לא מספיק.
ואם לא ניישר קו, נשמע אל המצוות והחוקים,
הארץ לא תסבול אותנו.
אז יאללה, לשמור!
אבל הלוואי שזה היה כל כך פשוט.
המבנה שהפרשה פורשת לנו היא בעיני המבנה הבסיסי של עבודת ה', שכר ועונש,
וזה לא רק נוסחה של משפט אחד.
תעשו טוב - יהיה טוב, תחטאו יהיה רע.
יש עוד כמה משתנים בנוסחא.
לו רק היה אפשר - היה נחמד אילו ה' היה מכניס אותנו לארץ בלי גורמים מסיחים. בלי עמים שצריך לכבוש, בלי כל העבודה הזרה הנלווית לכך…
אבל ה' מסביר שאי אפשר.
הוא ינשל את העמים הללו לאט לאט. לא בבת אחת. וזה לא יהיה פשוט.
וזה ידרוש מאיתנו.
להילחם,
להיזהר,
לאבד את פסיליהן.
וגם כאשר ננצח -
יש סכנה גדולה.
כשיהיה טוב - ורם לבבך.
ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה.
ונפרשת תמונה מטרידה מחד,
ומרגיעה מאידך.
זה לא פשוט. יש אתגרים.
והאתגרים -
מובנים.
חלק אורגני מן המבנה הבסיסי.
כמעט בלתי נמנעים.
מצד אחד -
נשמע קצת פסימי.
מצד שני אולי קצת מעודד…
ככה זה.
קצת פחות רגשות אשמה אולי…
אבל הכי חשוב -
אם האתגרים מובנים, מוכרח להיות
שהם בעלי משמעות.
ונראה לי שאפשר לומר -
שכמו שהתורה שבכתב היא שמימית, מושלמת,
אצבע אלוהים,
והתורה שבעל פה -
אנושית.
גמישה.
מתחדשת.
כך המציאות שלנו -
יש בה מרכיבים מוחלטים, מושלמים.
אך הרבה ממנה -
אנושי, מורכב.
יש בו נפילות,
וקימות.
אתגרים,
העמל,
והמון המון לימוד.
של תורה שבעל פה.
תורת חיים.
שהמעורבות שלנו בכתיבתה הופכות אותה לשלנו.
פסול לך.
שבת שלום!