מספרים על האישה המתוקה,
הקדושה,
הרגשנית,
שקוראת ליוסף, ולאחים,
ומתחננת שהשנה הן לא יחזרו על אותן טעויות.
שהשנה יוסף לא יימכר,
בידי אחיו,
ויורד מצרימה.
השבוע אני מזדהה עם אותה אישה.
בא לי לזעוק – לקרוא לבני ישראל,
לדור המדבר,
ולהגיד להם:
"רגע!
אל תעשו את זה!!!"
הם היו לקראת הכניסה לארץ!
התפקדו לקראת הקרבות על כיבוש הארץ,
למדו את סדר החניה וסדר הנסיעה,
למדו את צלילי החצוצרות,
הם היו כמעט שם!
דרך שלושת ימים!
שלושה ימים שהפכו לארבעים שנה.
ארבעים שנה ארוכות...
כי למרות שעל חטא המרגלים מסופר רק בשבוע הבא,
בפרשת שלח,
את הדרך לחטא המרגלים,
סוללים בני ישראל כבר בפרשה שלנו.
איזו החמצה.
פשוט כואב.
בעל השפת אמת מסביר שבתוך הכאב, המר, נמצא גם גרעין מתוק.
הוא מסביר שאבותינו שבמדבר חטאו,
כי הם העיזו.
העיזו להסתכן.
העיזו ללכת במדבר, בארץ לא זרועה.
נכנסו למקום סכנה.
הוא ממשיך ומסביר שאת הדרך הזו,
דרך החתחתים הזו,
סללו אבותינו בעבורנו.
הכינו את הקרקע.
לכל הנפילות שלנו...
ובמשך הדורות, וגם היום,
כשבאים אנו למקומות חשוכים,
של יום,
40 יום,
40 שנה,
ויותר...
הדרך קשה.
אך הדורות הקודמים ביקרו במקומות הללו.
יצאו למסע הכנה.
והשאירו לנו סימנים בדרך.
בעל השפת אמת לומד מן הפרשה,
מן המנורה,
שאיתה פתחנו את פרשת השבוע,
ומשבעים הזקנים,
כיצד מתרוממים.
אפילו במקומות הללו.
הוא מסביר שיש צורך באיגוד,
איסוף,
ביחד.
את זקני אוספים,
"אספה לי שבעים איש",
מאגדים.
נרות המנורה מאירים כלפי הנר המרכזית,
המכונה מנורה.
ובכך רומזים על פניה ל"יחד".
לאיגוד.
כאשר נמצאים במקום קשה,
שאינו מסוגל לקבל קדושה,
צריכין להיעשות אגודה אחת.
כך תמיד בעם הנפלא שלנו.
שבעת צרה מתאחדים.
מתגייסים.
על ידי כך מתרוממים,
ומסוגלים לקבל שכינה.
כי כאשר התנאים החיצוניים,
האובייקטיביים,
קשים,
החוסן הפנימי,
היחד,
נותן כח.
נותן מקום, כשאין מקום.
בעל השפת אמת מוסיף,
שאת המנורה אהרון לא מדליק.
אהרון מיטיב את הנרות.
אך השלהבת עולה מאליה.
אנחנו –
על ההכנות.
התוצאות -
מלמעלה.
עליו.
המציאות היא תמיד כך –
שאנו מכינים את הקרקע,
ורק בחסדי שמיים יש זרע.
אך בזמנים קשים,
הרעיון הזה הוא ממש מרפא.
ומנחם.
כי בזמנים קשים –
מתאמצים.
זורעים בדמעה,
ומחכים לקציר.
ומחכים.
ומחכים.
בעזרת השם,
שנזכה להיטיב את הנרות.
ושהאור יעלה.
שנאסוף את כל הזקנים,
ונתאחד.
ושתשרה שכינה בכל מעשה ידינו.
ונקצור ברינה.
שבת שלום!