אנו ניצבים.
כולנו.
למגדול ועד קטן.
ניצבים לעבור בברית.
והופכים לעם.
האור החיים הקדוש מסביר שבפרשה זו עם ישראל הופך לעם.
לערבים זה לזה.
הוא מסביר שהמילה ניצבים -
משמעותה ממונים.
כל אחד אחראי על מעשי השני.
ונענש על מעשי חבריו.
מלחיץ משהו…
להבין שלא הכל בידיים שלי.
שאני משלמת על הטעויות של השכן.
אבל האור החיים הקדוש מסביר שהפסוק מוסיף -
למען הקים אותך לעם.
רק כך נוכל להפוך לעם.
רק כך נוכל לכבוש הרים.
לכבוש את הארץ…
פרשה זו מגישה עמדה כפולה.
עמידה כפולה.
כך אנו עומדים מול בקב"ה.
כיחידים וכעם.
פרשת התשובה מופיעה אף היא בפרשה זו מציגה גם כן את שני הצדדים.
סיפור כללי וסיפור פרטי.
מה יקרה לנו כעם - נעבוד אלהים אחרים,
נגלה…
נתרחק …
נשלם כולנו על הטעויות האנושיות שכנראה שיהיו…
אבל יחד עם הצד המלחיץ של הכלל,
של הערבות,
יש הבטחה.
אם יהיה נידחך בקצה השמים - משם יקבצך ה' א-היך ומשם יקחך.
ה' על זה.
הוא יאסוף אותנו אל זרועותיו.
וישיב אותנו.
ושב ה' את שבותך.
ובמקביל לסיפור התשובה הכללי,
הציבורי,
סיפור התשובה הפרטי.
ובסיפור הזה האחריות עלינו -
לא נוכל לומר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו, או מעבר לים…
אבל בדיוק אמרנו שה' יאסוף אותנו מקצה השמים?!
וישיב אותנו?
כי זו הפריוולגיה של עם.
של הצטרפות לעריבות הזו.
לסיפור הכללי -
יש מחירים.
אנו משלמים גם על מעשי השכן.
אבל יש גם חיבוק… הבטחה.
של גאולה.
ובסופו של יום אנו עומדים מול ה' בשני כובעים.
של יחיד ושל ציבור.
ושואפים להיות באחריות מלאה על מעשינו,
כי מי יעלה לנו השמימה ויקחנה לנו.
ויחד עם זאת האמונה שברמת הכלל בקב"ה יסגור את הפינות.
ינהל את העניינים.
ויבוא להציל את העם בעת צרה.
וכנראה שזה הסיפור שלנו.
העמידה הכפולה הזו מול ה'.
כפרטים וכעם.
עם כל היתרונות והחסרונות של שני הצירים.
ובמסע אין סופי של מציאת האיזון,
הדיוק,
בין השניים.
בירור הגבולות.
בין הפרט לכלל.
בין האני לאנחנו.
שנזכה לשוב כולנו בתשובה שלימה,
כולנו יחד וכל אחד לחוד.
שבת שלום!