שמות.
לכל איש יש שם.
ואלה שמות.
כך פותחת פרשת שמות, בשמות בני ישראל היורדים מצרימה.
בני יעקב.
נמנים בשם.
ולאחר מנין בני יעקב אנו פוגשים דמויות חסויות.
ששמן האמיתי נסתר.
פרעה,
זהו לא שמו הפרטי אלא כינוי למלכי מצרים.
שפרה ופועה - המיילדות העבריות,
גיבורות פרק א',
אינן מוזכרות בשמן - מרים ויוכבד.
כך לפי המדרש.
ובפרק ב',
האנונימיות חוגגת.
וילך איש מבית לוי, ויקח את בת לוי.
נולד ילד.
ותרא אותו כי טוב.
ילד צפון,
נחבא.
שגם אחותו שניצבת מרחוק –
אנונימית.
מילות ייחוס משפחתי לרוב,
בת, בן,
אח, אחות.
אף לא שם אחד לגאולה.
עד שנקרא הילד הטוב הזה בשם,
משה.
כי מן המים משיתיהו.
ומי קורא לו בשמו?
בת פרעה.
שאף היא נטולת שם.
מהו שם?
רש"י מעיר על כך שספר שמות מתחיל במניין, בשמות, שהדבר מבטא את חיבתן של ישראל,
וממשיך ואומר שישראל נמשלו לכוכבים, שלכולן שמות יקרא.
בעל השפת אמת מסביר ששם מבטא דביקות, חיבה.
שם הוא מהות.
שליחות.
יחוד.
"שיש לכל אחד שם מיוחד שצריך לתקנו... ואותן השמות, שהם כחות הנפשות, הם עצמם מסיען לאדם להוציא לאור תיקונו." (שפת אמת תרל"ז)
ספר שמות,
פותח בשמות.
ומזכיר לנו שה' מכיר אותנו.
בשם.
למרות שאנו רבים,
ככוכבים.
אך ככוכבים,
יש לנו שם.
שליחות.
תפקיד.
ובגלות – יש הסתר.
וגם השם יש בו מידה מסוימת של הסתר.
יש אתגר – לשמור על שמותינו.
לזכור מי אנחנו.
מה המהות שלנו.
מה השליחות שלנו.
לזכור שה' מכיר אותנו,
איכפת לו.
הוא מונה אותנו.
שוב ושוב.
בעל השפת אמת מסביר שספר שמות פותח בשמות,
למור לנו שהירידה למצרים הייתה ירידה יחד עם שמות.
עם האורות,
הניצנוצים –
ככוכבי השמים.
הכוחות –
שיחזיקו אותנו שם.
בחושך.
במיצר.
שלא נשכח את שמנו.
ולא שינו את שמם –
כי ההישרדות תלויה בכך שאנו נאחזים בשם.
במהות.
בשליחות.
"שלא יעלה על הדעת חס וחלילה,
כי הגלות, וכן כל עת צרה לאדם שלא תבוא,
הוא במקרה.
וכאילו עזב ה' אותנו ח"ו.
רק שכוח הדביקות הולך עמנו בגלות." (שם)
יש זמנים של מיצר.
קושי.
פרטי,
או לאומי.
עולמי...
וברגעים מסוימים,
שאולי כמעט שכחנו את שמנו,
היינו אח, אחות,
בן, ובת.
נאחזנו המשהו –
במשפחה.
בעם.
באמונה.
עד שיבוא גואל.
ויקרא בשם.
אותו גואל שמן המים משיתיהו,
משכו אותו מן היאור.
הוא ימשוך אותנו,
מן המיצר.
הוא מזכיר לנו -
להיזכר בשמנו.
בשליחות,
במהות.
באור.
בדביקות.
שנמצא איתנו גם במיצר.
וכך נצא אל האור.
שבת שלום!