שמות.
ספר שמות,
פרשת שמות,
פותחת ברשימת שמות.
שמות שכבר שמענו.
כבר מנינו.
ורש"י כדרכו מסביר שה' אוהב אותנו.
לכן הוא סופר שוב.
ושוב.
המדרש מסביר שכאן מובאים שמות בני ישראל – על שם גאולתם.
המדרש מפרט ומסביר אין בכל אחד משמות בני יעקב יש משמעות של גאולה.
(מדרש רבה א':ה')
ההסבר מקסים,
אך תמוה משהו.
כאן?
גאולה?
הרי זוהי רק ההתחלה –
כאן נכנסים חזק לגלות.
לשעבוד.
ובכלל –
למה גלות?
מי צריך את זה?
מדוע כך נוצר עם ישראל?
לשאלה זו יש המון תשובות,
אך לפעמים השאלה גדולה מן התשובה.
ואולי חלק מן התשובה היא נסתרות דרכי ה'.
אך יחד עם זאת נראה לי שברור שלכל פרט בגלות,
יש משמעות.
בבחינת כאשר יענו אותם כן ירבה וכן יפרוץ.
בעל השפת אמת מסביר שהגלות איננה עונש בלבד,
לא מקרה.
והחזרה על שמות בנינ ישראל הבאים מצריימה –
מדגישה,
שאלו אותם אנשים.
אותן שמות.
ואותו שם -
יש לו צד של גלות,
וצד של גאולה.
ובמובן מסוים שמם הוא גאולתם.
והגלות לא יכלה להתחיל באמת עד שקם מלך אשר לא ידע את יוסף.
כלומר ששמו של יוסף היה נסתר.
(תרמ"ח)
בעל השפת אמת מוסיף,
שכאשר משה התפלל על הסרת מכות מצרים –
יש שימוש במגוון מילות תפילה.
וכנגד עשר מכות מצרים,
עשרה לשונות של תפילה.
(תרנ"ג)
כי גלות מצרים הייתה גלות הדיבור.
ותחילת השינוי,
מתחיל בזעקה.
עוד לא דיבור...
עוד לא תפילה...
וחלק מעניינה של הגלות –
היא לימוד נתיבי הגאולה,
ובמקרה הזה –
נתיבי התפילה.
ובעצם לכל מצב יש תפילה מיוחדת משלו,
ולכל אדם יש שם,
ותפילה מיוחדת משלו.
וההיזכרות בדבר הזה,
ההיזכרות במי אני,
מהו שמי,
ושיש לי קול...
תפילה משלי –
זה דבר גדול.
וההבנה שכל מצב שאני נקלעת אליו –
מלמד אותי קצת יותר מי אני,
ומה שמי.
ומלמד אותי תפילה חדשה.
הן הן גאולה.
שבת שלום!