יום ירושלים.
ירושלים - עיר שחוברה לה יחדיו.
שלא נתחלקה לשבטים.
עיר ששמה מכיל את המילה שלם. מלשון שלום, שלימות.
ודווקא מפני שהיום הזה, יום ירושלים,
הפך להיות מגזרי,
ולא כל כך מאחד,
נראה לי שהקריאה לאיחוד חשובה ביותר.
פרשת במדבר פותחת במפקד.
ורש"י,
כהרגלו בקדש,
מסביר שה' מונה את ישראל משום חביבותם.
כמה שהוא אוהב אותנו.
את עם ישראל.
הוא מונה,
ושוב מונה.
כמו אימא שמונה את ילדיה.
כמו אדם שסופר מעותיו.
אבל מניין בני ישראל הוא קצת בעייתי לאור העובדה שנצטווינו לא למנות,
וכתוב על עם ישראל "אין מספר".
בעל השפת אמת מסביר שכאשר הקב"ה מונה את עם ישראל הוא רואה בהם בחינות רבות. אם משפחותם, אותם עצמם, את שורשם.
כאשר אדם סופר בני אדם יש חשש שהוא ישכח שאין מספר. שכל אדם הוא "אור אינסוף לבוש בגוף" (כדברי המשורר).
אבל כאשר הקב"ה מונה את ישראל -אין חשש כזה.
הוא רואה בכל אחד את הגוף,
את הנשמה.
את האינסוף שבו.
את היחוס שלו.
את העבר שלו,
את ההווה שלו.
בל"ג בעומר אנו נזכרים בתלמידי רבי עקיבא.
שמתו מפני שלא נהגו כבוד זה לזה.
אך איך יתכן שתלמידי רבי עקיבא,
שאמר על ואהבת לרעך כמוך,
זה כלל גדול בתורה,
טעו בדבר הזה עצמו?!
ואולי כבוד ואהבה אלו דברים שונים.
רבי עקיבא דיבר על אהבה.
אבל לכבד - את זה הם לא למדו.
מהי אהבה?
אני חושבת על הילדים שלי.
שאני אוהבת כל כך.
אבל האם אני מכבדת אותם?
אולי במידה מסויימת.
תלוי.
בגיל, בסיטואציה.
אבל אני מודה שהקשר שלי עם בני בן הארבע, כמעט חמש, מאופיין יותר באהבה ופחות בכבוד.
האם אני מכבדת את דעותיו?
באהבה יש חיבור.
אהבה יכולה להיות גם חונקת משהו,
כמו חיבוק דב.
לא בהכרח רואים את מושא האהבה.
כלומר - לא בהכרח רואים נכוחה.
באהבה אין בהכרח כבוד. לדעות, לגבולות, לצרכים.
לעומת זאת כבוד -
יש בו הכלה.
הקשבה.
יש בו מרחק מסויים. עשוי להיות בכבוד מידה מסויימת של קרירות, ניכור.
נתינת מקום. מרחב.
נראה לי שהשאיפה היא גם לאהוב וגם לכבד.
לראות את האדם,
את כולו.
דעותיו,
נשמתו,
משפחתו,
וייחודו.
את האינסוף שבו.
להכיר במשותף ובשונה.
לאהוב -
ללא תנאים,
ללא קשר לדעותיו.
ולכבד -
להבין שדיעותיו,
למרות שאולי הן שונות משלי,
כנראה נצרכות.
חלק מן הפסיפס של האומה.
שיש לי מה ללמוד מהן.
שנזכה בעזרת השם לאהוב,
ולכבד.
ולחגוג כולם יחד את שחרור ירושלים,
את גאולת ירושלים.
ובמהרה גם את גאולתה השלימה.
חג שמח,
ושבת שלום!