משה בן מאה ועשרים.
ממש לקראת הפרידה.
לא אוכל עוד לצאת ולבוא,
כך אומר לעם.
חזקו ואמצו.
כך אומר משה לעם,
וליהושע.
ויוחד עם דברי החיזוק –
הידיעה.
שהחטא בוא יבוא.
ועתה כתבו לכם את השירה הזו –
שירת האזינו.
כך בפשטות.
אבל אפשר אולי לומר שהכוונה לכל התורה.
ומדוע תיקרא התורה שירה?
יש לכך הסברים רבים.
אחד מהם –
שהשירה,
אינה מאבדת ממתיקותה.
לא אומרים על שיר –
כבר שמעתי.
די.
סיימתי.
משעמם...
ככל ששומעים את השיר יותר –
הוא נכנס ללב יותר.
והשירים הכי נוסטלגיים,
הם אלו שהכי נוגעים בנו.
כך גם התורה.
ככל שקוראים בה יותר,
שרים אותה,
היא יותר נוגעת.
חודרת עמוק יותר.
מחשבות אלו כל שירה ועל חזרה מתבקשים ביותר לקראת יום הכיפורים.
אנחנו מתוודים.
ושוב מתוודים.
ושוב...
החזרה הזו כל כך מאתגרת.
רבי נחמן מתייחס לאותה חזרה וטוען שכאשר אדם מתוודה –
קורה משהו.
הוא משתנה.
הווידוי שהוא אמר אך לפני רגע כבר לא רלוונטי לו.
והוא צריך להתוודות מחדש.
ואולי אפשר לחבר בין דברי רבי נחמן אלו לרעיון של תורה ושירה.
כי כל פעם ששרים את התורה –
קורה משהו.
יש התרחשות.
ולכן כאשר שרים את התורה בשנית –
זה בעצם לא חזרה.
אלא חידוש.
כי מדובר במפגש,
ואני –
חדשה.
ולכן למרות החזרה,
יש חידוש.
מאחלת לכולנו את היכולת לראות במילות התורה שירה.
מתוקה.
מפגש.
אינסופי,
מתחדש.
מחדש.
ושגם מילות התפילה ביום הכיפורים הזה יגעו בנו.
שוב ושוב.
בכל וידוי מחדש.
ושנצליח להיפגש.
ולשוב בתשובה שלימה לפניו יתברך.
שבת שלום!
גמר חתימה טובה!