ואתחנן -
משה,
יש לו בקשה אישית.
להיכנס לארץ ישראל.
והוא מתחנן. ונענה בשלילה.
אך הדגש בפרשה שלנו היא לא הטרגיה האישית של משה,
וזו באמת טרגדיה,
אם נחשוב על זה.
הפרשה שלנו מעוניינת בסיפור הכללי -
מה יהיה עם העם הזה?
שכל רגע…
מה יהיה?
"רק השמר לך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן עבורו מלבבך כל ימי חייך…"
עם ישראל - שיצא ממצרים,עמד בהר סיני,
איך נדאג שלא ישכחו?
ובכלל,
זו שאלת השאלות, לא?
כל הורה, מחנך,
תוהה.
מה יהיה?
כשלא אסתכל…
כש…
איך דואגים שהמסר יעבור?
וישאר?
זה הנושא של הפרשה.
אז נו, איך?
הפרשה פורשת בפנינו מערך,
תוכנית פעולה.
יש בה מספר מרכיבים, סור מרע ועשה טוב.
מערכת כללים, מערכת משפטית.
להתרחק מעבודה זרה, לאבד אותה.
ערי מקלט. מערכת משפטית.
לא להוסיף ולא לגרוע - לשמור על הכללים!
ולעשות תזכורות.
לספר.
לשנן.
בפרשה שלנו יש שני סוגי תזכורת.
אחד יומיומי, שמע ישראל, בשכבך ובקומך.
תזכורת עצמית.
השני - מתמשכת, עומדת תמיד ברקע, אך צפה ועולה באירועים סביב מעגל הזמנים. שבת והחגים.
ליל הסדר. תזכורת של מסורת - מאב לבן. העברת המסר, מרוץ הלפיד.
לספר ולזכור.
כדי לשמר את האוצר היקר הזה צריך פעולה חיצונית ופנימית.
יומיומית, ומתמשכת, וממוקדת אירועים דרמטיים.
צריך לומר כל יום שמע ישראל, וגם לשמוע מאבא. ולספר לבן.
ועם כל זה הפרשה שלנו מאד מודעת לכך שזה לא תמיד הולך…
ויש מסלול חזרה.
ובקשתם משם. ושבת עד ה' אלוהיך.
יש רשת ביטחון.
גם כשנופלים, מתרחקים,
אפשר לשוב.
וכנראה שזה גם חלק מן התוכנית.
מן המערך החינוכי.
כי זה ממש חלק מן הסיפור…
שבעזרת ה' נזכה להתמיד,
ביומיום.
לספר - להמשיך את מירוץ הלפיד.
ליצור מסגרת יומיומית, ממוקדת ורוחבית.
וכשניפול…
וניפול…
שנצליח לאסוף את השברים ולתקן.
ולשוב.
שבת שלום!
ישועות ונחמות!