בין קצב לאיזון לפרשת אמור ול"ג בעומר | רחל וינשטיין

פעם,

חיפשתי איזון.

חיכיתי ליום.

שיהיה איזון מושלם.

בין הבית,

לעבודה.

בין יגיעה,

למנוחה.

בין קדש,

לחול.

עד שגיליתי שאיזון –

זה לא כל כך ריאלי בעולם המעשה.

נדבר קצת על ספירות,

כי בכל זאת ספירת העומר...

התחלנו את הספירה בשבועות של חסד וגבורה.

חסד –

היא השפעת שפע ללא גבולות.

ללא תנאי.

לא בהכרח בהתיחסות למקבל.

גשם שוטף.

גבורה –

היא גבול.

צמצום השפע,

לעיתים העדר שפע.

ובין אלו אנו שואפים לאיזון.

תפארת.

הרמוניה.

גוון מדויק ומפואר,

מאוזן.

עד כאן האיזון בנמצא.

הבעיה מכאן והלאה.

נצח והוד.

מהם נצח והוד?

שנים לא ממש הבנתי את נצח והוד.

כי אלו ספירות בוגרות יותר.

מורכבות יותר.

מתלכלכות,

מתמודדות,

מציאותיות יותר.

בעל התניא משווה את המעבר בין חסד גבורה ותפארת,

לנצח הוד יסוד,

כמו הניסיון להעביר מידע,

תורה,

לילד.

צריך לצמצם,

לטחון עד דק –

לתרגם.

למילים מציאותיות.

מחולקות.

נצח והוד משולות בקבלה לרגליים.

הרגליים,

לעומת הידיים,

מתלכלכות.

נתקעות באבנים,

בקוצים.

בחיים.

לעומת הידיים –

חסד וגבורה.

זה קצת כמו המעבר מן הנערות,

גיל האידיאלים,

השחור לבן,

לשלב בוגר יותר.

שבו הכל פתאום כל כך מורכב.

ויש צורך להעמיד את האידיאלים במבחן הצמיאות.

לעיתים לנצח,

ולעיתים להודות.

והיחס בין השניים אינו יחס של איזון –

אלא הילוך.

קצב.

ריקוד.

השבוע הוא השבוע של אהרן,

איש ההוד.

זוהי פרשה של כהונה,

ושבוע ההוד.

ובשיאה ההוד שבהוד –

ל"ג בעומר.

הכח של ההוד –

הוא כח הכיפוף.

הוידוי,

והתודה.

של להרפות רגע ממידת הנצח.

מן הצורך תמיד לנצח.

כי בהליכה צריך להרים רגל,

להסתכן בחוסר איזון,

בחוסר יציבות,

על מנת להתקדם.

היופי של ההוד –

לעומת יופי התפארת,

שהתפארת יש בה יופי פשוט.

מאוזן.

וההוד –

זה יופי מורכב.

בוגר.

מקומט.

מנוסה.

בעל השפת אמת מסביר שמידתו של אהרון היא יראת ה' טהורה,

ושל"ג בעומר הוא יום המסוגל לזכות במידת הטהרה.

ושבכלל עניין ספירת העומר היא לעלות במעלות הטהרה.

ומדהים לחשוב שעליה במעלות הטהרה –

אף היא תהליך.

כמו הילוך.

וצריך להרים רגל,

בין מדרגי הסולם.

ולהגיע לקצב –

ואולי לא לאיזון.

ולהמשיך תמיד לשאוף.

למעלה למעלה.

שבת שלום!

#רחלוינשטיין #אשירה #פרשתשבוע