עם ישראל נשלחים ממצרים.
יוצאים.
עומדים מול הים.
וצועקים.
מתלוננים.
העם שלפני רגע לא יכול היה לפתוח את פיו...
אפילו בזעקה-
פתאום יש לו פה.
והוא מתלונן –
ושר שירה.
ואיזו שירה.
הפרשה הזו היא מסע.
ממצרים,
לים סוף,
לרפידים.
בין תלונה,
לזעקה,
לשירה,
ושוב לתלונה.
עם ישראל במסע –
פיזי,
ורוחני.
לומד את השפה.
בעמדם על שפת הים –
הים מלפניהם,
המצרים מאחוריהם,
משה אומר לעם -
"ה' ילחם לכם ואתם תחרישון".
ומיד לאחר מכן ה' אומר למשה –
" מה תצעק אלי – דבר אל בני ישראל ויסעו".
רבים עסקו במה שלכאורה נראה כסתירה -
עם ישראל מתבקש לפעול?
או לסמוך על הקב"ה?
להחריש?
או לנסוע?
בעל האור החיים הקדוש מסביר שעם ישראל נדרש להאמין,
אך ללא נסיעה –
ללא הבעת אמונה זו בהשתדלות,
אינו זכאי לנס.
בעל האור החיים מציע בפנינו דרך –
לפעול,
מתוך אמונה.
להאמין בלב שלם,
אך לא לשבת החיבוק ידיים ולחכות לנס.
האיזון העדין בין הציפיה מעם ישראל לפעול,
לבין הציפיה מעם ישראל להאמין עולה לאורך הפרשה כולה.
היא בולטת גם כן במן.
בשנה שעברה בני היקר שם לב שיש פער בין יחסם של עם ישראל למן,
ליחסו של משה.
משה קורא למן לחם,
העם קורא למן מן.
מן מלשון – מה זה?!?!
לחם – מלשון מלחמה.
עם ישראל מכיר לחם.
לחם צריך ללוש,
להתפיח.
ובכלל -
צריך להגיע לקמח מחיטה.
זה לא פשוט.
צריך לעבוד.
להילחם.
ובצאתם ממצרים –
הם הותירו את המלחם מאחור.
לא הספיק בצקם לתפוח.
ובעצם הם יוצאים למסע שבו הם לא יאכלו לחם ארבעים שנה...
רק מה.
שיש בו את כל מה שצריך –
אבל לא את הסיפוק.
של התהליך.
לחם מן השמים.
כולו נס אחד גדול.
שכששומרים אותו –
הוא מבאיש.
מצד שני כאשר שמים אותו בצנצנת למשמרת הוא נשמר לעד...
בשבת שעברה – השבת של תשביתו שאור,
היו לנו עניינים עם חומרי התפחה.
בעוגיות שכחנו לשים אבקת אפיה,
בעוגה שמנו כמות כפולה...
ובלחם –
שכחתי לשים שאור!!!
הוא לא תפח בכלל.
זה לא קורה לי.
מתי זה קורה לי?
דווקא בשבת שקראנו על בני ישראל שלא הספיק בצקם לתפוח.
ולקראת פרשת שירה,
ופרשת המן.
המן הוא המדד-
"למען אנסנו אם ילך בתורתי אם לא".
זו התורה כולה?
אז זהו, שכן.
המן מסמל את האיזון העדין שבין ה' ילחם לכם,
המלחמה היא בידיו –
לבין מה תצעק אלי - סעו!
בין אמונה,
לפעולה.
ההבנה שצריך לפעול,
אבל לא להילחם...
כלומר –
צריך לפעמים להילחם.
אבל לזכור שה' נלחם לנו.
ואולי ההנחיה הפשוטה – סעו!
היא חלק מהעניין.
צריך להשתדל,
לפעול.
אבל לא להיתקע...
ולא להילחץ.
להרפות,
בלי להיות נרפים.
כלומר להרפות מתוך אמונה –
לא להיות נרפים מן האמונה.
ואולי זו גם הדרך להגיע לשירה.
לפעול,
מתוך אמונה.
לראות שה' מוביל.
לראות את הישועה.
שהיא יד ה'.
אפילו בדברים הקטנים.
שנזכה לנסוע,
לראות גאולות וישועות,
ולומר שירה!
שבת שלום!