פרשה כפולה,
ובה נעסוק –
עדיין,
כן,
במשכן.
בכליו.
בבגדי הכהנים.
ובכל החומרים שנדרשו ליצור אותם.
בפירוט.
נספור ונמנה.
את הכמויות.
ובסופו של יום –
יש סוף טוב.
הענן יורד,
ה' שוכן בבית שבנו לו.
אבל לפניכן הפסוקים מתארים את סיום המלאכה.
ותכל כל עבודת המשכן.
ויביאו את המשכן ואת כל הכלים אל משה.
ומשה בודק.
ומאשר.
ככל אשר ציווה ה' – כן עשו.
וירא משה את כל המלאכה,
והנה עשו אותה כאשר ציווה ה',
כן עשו.
ויברך אותם משה.
וכמעט מתחשק להמשיך – פרו ורבו...
פסוקי סיום אלו מזכירים מאד את המילים המתארות כיצד הקב"ה מביט בעולם,
החדש.
הטרי.
בבריאה שזה עתה ברא,
ואומר שהנה טוב מאד.
ומברך.
כבר חז"ל השוו בין בניית המשכן לבריאת העולם.
יש כאן אמירה שבמשכן יש חידוש.
שבניית המשכן חשוב כל כך,
כמעט כמו בראית העולם.
אך מה העניין?
מה החידוש הגדול של המשכן?
נראה בפשטות שהרעיון שהקב"ה ישכון בתוך מבנה פיזי,
ישכון בעולם,
הוא לא פשוט.
והמשכן הוא המקום בו הדבר מתרחש,
מתאפשר,
ואולי מתפשט מעבר לגבולות המשכן.
השפת אמת מוסיף על רעיון זה רובד נוסף.
בעל השפת אמת מצביע על כך שפרשת פקודי עוסקת במניין.
ספירת מלאי.
ובפרשה גם מסופר שמשה מברך את כל אשר נעשה.
ולכאורה תנועת הברכה יש בה קצת סתירה לתנועת הספירה.
הספירה עוסקת בפרטים הקנים,
בריבוי.
שהוא לכאורה ביטוי של פירוד.
לא של אחדות.
וברכה היא מילה של קדושה.
של אחדות.
וכבר אמרו חז"ל שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין –
ומה יותר היפך הסמוי מן העין מספירה?
בעל השפת אמת מסביר שחלק מן העניין של המשכן,
חלק מן היכולת של משה –
היא לראות גם בפירוד אחד.
לראות את השורש.
לראות את המאחד.
הדבר נכון לגבי אנשים שונים ודעות שונות,
ובכלל -
לגבי המציאות הפיזית.
שכל כולה פרטים,
ריבוי.
פירוד.
בימים אלו אני חושבת הרבה על אחדות,
ושונות.
על מחלוקות.
וחיבורים.
ומתפללת שנראה בתוך הריבוי את האחד.
שנצליח לראות את השורש.
שרב המחבר על המפריד.
שבת שלום!