פרשת כי תצא מלאה במצוות.
74 מצוות, אם כבר סופרים…
זוהי הפרשה עם המספר הגדול ביותר של מצוות בתורה,
אם תחפשו מקור למצווה בפסוקים,
יש סיכוי שכאן תמצאו.
בתוך הרשימה הארוכה של המצוות,
שקצת קשה למצוא בהן סדר, מופיעות כמה "זכירות",
כלומר ציוויים לזכור.
המצווה לזכור את אשר עשה לך עמלק, המצוה לזכור את אשר עשה ה' למרים,
וכן יש כמה התייחסויות לחשיבות של זכירת יציאת מצרים.
מה עניינה של הזכירה?
האדם, בהגדרה, הוא יצור זמני.
עבדי הזמן.
הקב"ה הוא מעל הזמן.
עניין זה רמוז בשמו, שם הויה, שמקפל בתוכו את שלושת מילות הזמן - היה, הווה ויהיה.
ואולי הזכירה היא האפשרות להתעלות מעל הזמן, לגעת באין סוף, לחבר את היום יום לאין סוף.
ובאמת המצוות בפרשת כי תצא, או לפחות רבות מהן, מאד מאד מדגישות את האנושיות של המצווים.
המון אתגרים, מצבים מורכבים.
ואיזו בשורה - שבעת ובעונה אחת אנו מצווים על הלכות גיטין, הלוואות, נערה מאורסה, ועל זכירה - שמרימה. ומחברת. למשהו מעבר.
השפת אמת על חודש אלול (שנת תרל"ד) מתייחס לכך שמנחה של שבת וחודש אלול מכונים עת רצון.
הוא שואל - מהי עת רצון?
הרי בקב"ה אין שינוי.
הוא קבוע.
הוא מעל הזמן.
אז מה קורה בעת רצון?
השפת אמת מסביר שעת רצון הוא זמן שמסוגל לחיבור בין הזמני לעל זמני, מעין פתח,
פרצה בכגדר,
של כבלי הזמן.
כי אם נחשוב על זה -
זהו רצון.
הפעילות הפיזית שלנו היא מוגבלת.
בהמון מגבלות.
אחת המגבלות הגדולות היא הזמן.
אבל הרצון - הוא מעל לכל זה.
אין לו גבול.
הוא לא כבול בכבלי הזמן.
ועת רצון -
היא העת שבה אנו מתחברים.
מתחברים רגע לרצון,
נזכרים שאנו מחוברים לנצח,
נזכרים שהרצון - הוא הוא העניין.
כי בסוף הוא הוא המטרה ולא האמצעי.
כי בעולם החול -
רצים.
רוצים.
מה רוצים?
כל מיני דברים.
הרצון הוא האמצעי.
האצמעי להתקדם,
האמצעי לאסוף עוד ועוד ועוד …
ועוד מה?
זה לא נגמר.
המרדף אחרי העוד משהו האחד שימלא אותנו.
יקדם אותנו.
ישמח אותנו.
זה לא יגמר לעולם.
אבל בעולם הרוח אנחנו שואפים לחיבור,
שואפים להתעלות.
לרצון.
זוהי המטרה בעצמה.
התנועה.
וזוהי עת רצון.
העת שבה יש פתח,
פוטנציאל,
להתחבר לרצון.
להיזכר.
ובסופו של דבר נשאלת השאלה -
מה אנחנו רוצים?
והתשובה-
רוצים לרצות.
רוצים לרוץ -
לתוך הבדיקות,
הדביקות ברצון.
המעגל של התקשורת,
של השתוקקות.
של אני לדודי ודודי לי.
שבת שלום!