מאז שאני זוכרת את עצמי התעניינתי מאד בכל מה שקשור לנושא השואה.
צמודה לטלביזיה, קוראת בספריה כל ספר לילדים/נוער/מבוגרים שיצא. לא, אין לי במשפחה ניצולים או אנשים שנספו. אבל הנשמה שלי נמשכה אחרי כל סיפור וזיכרון משם. לפני שנה, בפורים, שמעתי על הספר "בסתר רעם" שערכה וכתבה אסתר פרבשטיין. מדובר בספר עב כרס (626 עמודים), שעוסק בקהילה החרדית בזמן השואה. נחשפתי לסוגיות ודילמות בהלכה, לסוגיות של קידוש השם ולסיפורי גבורה מסוג שונה. נחשפתי למימד הדתי, של קיום מצוות ואמונה. במשך ימים ספורים קראתי כל מילה בו. ספר זה היה ועודנו, נדבך חשוב בתהליך התשובה שלי מכיוון שהוא עורר אותי לחשוב ולעסוק בשאלות וסוגיות שלא חשבתי עליהם בדרך הזו מעולם. במקביל אליו הגיע אלי הספר הביוגרפי והמטלטל של פרל בניש "הרוח שגברה על הדרקון", שהשפיע עלי עמוקות – שוב, מהמקום של ההתמודדות של המחברת ניצולת מחנות ההשמדה, עם סוגיות שונות. היא מספרת על ניסיונותיה לשמור שבת- איך במתפרה שבמחנה היתה מכינה כל יום עוד בגד, כדי שבשבת לא תאלץ להפעיל את מכונת התפירה ולחלל שבת. אז, שאלתי את עצמי:" איך אני לא שומרת שבת?? אני חיה בארץ ישראל. אני יכולה להדליק נרות שבת בלי להסתירם, ללכת לתפילה בבית הכנסת, ולשמור את קדושת השבת. שם, נשללה הזכות לקיים את כל זה, ובכל זאת היו אנשים, צדיקים, שלא איבדו צלם אנוש, שזכרו כל רגע ורגע בתופת את יהדותם ואת הקב"ה". בניש סיפרה על מקרים רבים חסד עם האחר, במקום בו באופן "טבעי" לא היה מקום לחמלה ולחסד.
וכשרות? נדהמתי לקרוא על פסקי ההלכה שנכתבו בזמן השואה בעניני כשרות, ועל מסירות הנפש להשיג מצות, לא לאכול את מנת הלחם הזעומה בפסח ועוד ועוד. איפה זה פוגש אותי? עלו הרבה שאלות שמאד חידדו וקידמו אותי.
בהקשר זה, צפיתי השבוע בראיון מרתק, ובסיפור מרתק של תשובה של הרב יוסי וליס (מנכ"ל ערכים) ואביא אותו בקצרה –
יום אחד, לפני כ-25 שנה, הוא עמד בתור במזללה לא כשרה בת"א, על מנת לקנות אוכל לו ולמשפחתו.
הוא ראה מלפניו את נתחי החזיר מוכנסים לפיתות שמנמנות ומלאות בכל טוב. מבחינתו, היה העניין דבר שבשגרה, אבל בפעם ההיא הוא חש צמרמורת.
הוא נזכר בסיפור שמלווה אותו מילדות אודות סבו, רבי שרגא פייבל מושקוביץ הזקן שהיה בעברו ראש ישיבה ומחנך דגול בהונגריה, ובתקופת השואה הדריך את היהודים בכל נושא הלכתי. הסבא שרד את השנים הקשות במחנה, ויום אחד, כשכבר היה ברור שהסובייטים עומדים להגיע, קרא מפקד המחנה לניצולים הלא רבים וסיפר להם שהגרמנים נוטשים את המחנה. ושהם יוכלו בקרוב להשתחרר ולחזור אל משפחותיהם. אז פנה אל הרבי, המלמד,היהודי הזקן ואמר לו: "אבל אתה, תוכל לצאת מכאן רק אם תטעם מבשר החזיר שבידי. אם לא – אני יורה בך. " מפקד המחנה החזיק בידו האחת נתח בשר חזיר ובשניה אקדח שלוף. רבי שרגא הביט בו ואמר: "במשך כל המלחמה הקפדתי על כשרות, וגם עכשיו אני לא מתכוון בשום אופן לטעום מהאוכל הלא כשר". הגרמני לא חשב פעמיים וירה בו מטווח אפס. שאר היהודים, שהיו מזועזעים ממותו האכזרי של רבם האהוב פגשו את בנו אחרי המלחמה וסיפרו לו את שאירע. בכולם הדהד אותו כאב – דווקא בסוף המלחמה, אחרי ששרד את הכל, נרצח האדם האהוב רק בגלל שהתעקש בחירוף נפש שלא לאכול אוכל לא כשר.
יוסי וליס נזכר בסיפור בעוד הוא צופה בנתחי הבשר הנצלים על האש. "מה קורה כאן?", שאל את עצמו, בזמן שהאנשים היושבים סביבו אוכלים את אותו בשר לא כשר. "או שאני מטורף- או שסבא שלי היה מטורף. אני עומד כאן כדי לקנות לכל המשפחה שלי אוכל שסבא שלי מסר את נפשו כדי לא להכניס לפיו?".
המקרה המחולל הזה הביא אותו לתהליך של בחינה ולימוד מעמיק ביהדות, מה שהוביל אותו לחזור בתשובה שלמה.
שמעתי את הסיפור הזה כמה פעמים ובכל פעם הוא מכה בי בחוזקה. שאלתי את עצמי כיצד יתכן שישנם יהודים שגם בתנאים לא אנושיים של רעב החזיקו כמיטב יכולתם במצוות הכשרות בין אם בפועל, בין אם בהתכוונותם ורצונם. ואני? נכון שכבר מזמן אני לא מכניסה לפי בשר וחלב יחד וכל מיני טרפות, אבל עדיין המטבח שלי לא כשר. הגעתי למצב שבכל פעם שבישלתי, חשבתי על זה. בכל פעם שאכלתי בכלים שלי- זכרתי שפעם היו עליהם גם בשר וגם חלב. אמרתי לעצמי שהמשפחה עוד לא מוכנה, שיהיו קשיים, אבל יום אחד החלטתי "לכבוד פסח". דיברתי עם בעלי, שמאד חשוב לי לשמור פסח כהלכתו ולכן יש צורך להכשיר קודם כל את המטבח. להפתעתי, הוא קיבל זאת בקלות ובהבנה. וכך, שבועיים לפני פסח, הגיע לביתי צוות שמכשיר מטבחים, מצויד בבלוני גז גדולים ובסירים ענקיים והחל בתהליך. אין לתאר את ההתרגשות שאחזה בי. הייתי כולי מלא