שאלתם את עצמכם פעם מה המחיר למסירות נפש?
אצלי התשובה היתה 160 שקלים חדשים, ו-40 מעלות בצל.
לפני שנתיים טסתי לאומן בפעם הראשונה. אם תראו אותי לא תחשדו בי לרגע שאני חולקת חיבה כלשהי לרבי נחמן (״רבנו״ בעגה העממית). אני די אופנתית ביחס למה שמצפים מבנות המגזר, בד״כ כשמגלים שאני דתיה, התגובה הראשונה היא פרצוף מוכה הלם שמלווה במשפט-״את דווקא מה זה לא נראית״, שלפעמים גם מתווסף אליו-״אני חותם לך שעוד חודשיים, שלושה, את עוברת אלינו, לדארק סייד״. לי דווקא כיף עם הדת, מבסוטה על ריבונו, המתוק הזה, שבזכותו יש לי תורה שמסדרת לי את הראש ומכניסה לי לפרופורציה את ההפתעות שהחיים מזמנים לי. ולא שזה פשוט, צאו מהסרט. לבוא ולומר ״טאטי, ה כ ל לטובה, כל הקשיים והסרטים שאני עוברת, החיים הם סוכר, אתה יודע את העבודה״, זו אמירה מהממת, ומלאת בטחון. א ב ל מה, כשאת מתעוררת בשבת לבוקר חיפאי שטוף שמש ולחות של 75%, ואיתך מתעוררים גם ההורים, האחים והאורחים, והדודה ההריונית, וכולכם ביחד מתיישבים מדושני עונג לשולחן השבת ומגלים לפתע שגם המזגן החליט לקחת יום חופש, המשמעות היא ארוחת צהריים מיוזעת ומעיקה שבה כולם רוצים להתפשט מהשלושת רבעי, החצאיות, התחתיות ומהעור שעליהם בכלל. בוא נראה אתכם אומרים ברגע כזה- העובדה שהמזגן שבק חיים זה לטובתי. החום גורם לאנשים לאבד פרופורציות בכלל ואמונה בפרט.
אז נחזור לאומן. נסעתי לפני שנתיים, היה מהמם, השקט והשלווה, הניתוק מהפלאפון, מהשופינג, מהכרטיס אשראי, זו תחושה מרוממת, חזרתי לארץ בהיי. לא באורות דווקא, (תפסיקו להדביק לי פרוג’קטורים), אבל חזרתי מעודדת, ואיפושהו בנפש, היתה לי תחושה שבא לי לשים גרביונים. בא לי, סתם ככה, בלי שום סיבה הגיונית. אבל במקום להקשיב לקול הפנימי, התחלתי לחשוב ולחקור, הגעתי למישהי שאני די סומכת עליה בענייני דת שסיפרה לי שגרביונים זה רשות, ואין בזה תכלס עניין. זרמתי איתה, אם אין חובה- אני לא אגדיל ראש. וויתרתי על הרעיון ונשארתי כמו שהייתי תמיד, עם חצאית ונטולת גרביון, נכון שהיה לי חם ( למי לא חם בקיץ?!) אבל היה לי גם אוורירי.
כמה חודשים אחרי זה ראיתי את אותה בחורה, להפתעתי הרבה, כפכפי הטבע שלה נעלמו, וגם אצבעות כפות הרגליים, היא היתה ארוזה כולה בגרביון, ובנעלי סירה. בשיחה שעשינו היא הסבירה לי שהיא התחזקה ושהיא גילתה שגרביים זה לא פיקציה של דוסים כבדים, אלא דווקא חובה. התבאסתי קשות ואכלתי את הלב, הרגשתי שקצת רימו אותי אבל לא יכלתי להגדיר בדיוק למה.
לפני חודש טסתי שוב לאומן, בעיקר כדי להזכיר לרבנו את כל הבקשות של פעם שעברה, ביום שני, בוקר ט”ו באב, הגעתי אליו- דיברנו, התדיינו, צחקנו ואמרתי לו שהפעם אני עומדת על שלי ולא מוותרת, הפעם אני נחושה בדעתי שיגזרו עלי שנה טובה. “רבי נחמן היקר”, לחשתי אל תוך הפרוכת הלבנה שמכסה את הציון שלו, “עשה לי פרוטקציה אצל טאטיל’ה”. הטיסה הזו היתה מתנה שנתתי לעצמי. נהנתי ונבנתי ובקשתי ופגשתי אנשים מרתקים. אחרי שלושה ימים באומן, חזרתי ביום ה’ הביתה, עייפה, ומאוד מאוד מרוצה.
ביום שבת בצהריים, בשעה שאני שרועה על השטיח במצב נים לא נים, שוב הרגשתי את התחושה הזו עולה בי, מעין דחף בלתי נשלט לכסות את עצמי בתענוג הניילוני הזה שנקרא גרביון. נברתי בארון ומצאתי בו חבילה לבקנית, גרביון שנקנה באחד החורפים, ומפאת הצבע המזעזע שלו לא נלבש מעולם. שלפתי אותו החוצה, התלבשתי וחזרתי לאותה התנוחה של לפני, כאילו כלום לא קרה, כאילו לא הפכתי את עצמי עכשיו ל״דוסית״.
כובד ההחלטה נחת עלי רק למחרת בבוקר, יצאנו לנופש משפחתי, לבשתי את החולצת ג׳ינס המטריפה שלי מזארה, עם החצאית השחורה- לוק גורר מחמאות באופן עקבי. ופתאום זה הכה בי-גרביונים. הרי לקחתי את זה על עצמי ואין דרך חזרה. הבטתי בעצמי במראה ולא הכרתי אותה, את הבחורה הזרה הזו שנשקפה מולי- רגליים לבנות ומבריקות כאילו הייתי ברבי. פשוט זוועה. הייתי ההפך ממה שאהבתי בעצמי- אהבתי את העובדה שאני נראית חסרת שיוך מגזרי, שלוקח כמה דקות ולפעמים כמה חודשים כדי לקלוט עלי שאני דתיה, זה היה כלי ששירת אותי מצויין, גרמתי לאנשים לחבב את הדת במקום לפחד ממנה, כי כולם חשבו שאני משלהם. וכשאנשים חושבים שאתה משלהם, הם מדברים איתך בגובה העיניים ולא מעליך או מתחתיך, ופתאום הייתי ״דוסית״. אי אפשר היה לפספס את הברק החד משמעי, יש לי גרביונים, וזה פשוט מכוער.
אם חשבתי שפה הסיוט הזה נגמר, צצה לי הפתעה, מסתבר שגרביון זה לא רק שלט חוצות לדת, אלא גם חסם אלסטי שמונע כל שמץ בריזה להגיע אליך, ועכשיו הפכתי לא רק מכוערת, אלא מכוערת שסובלת מחום.
אחרי שבוע של חוסר הסתגלות החלטתי שדי לי. אני לא הסכמתי לחוויה מסויטת כזו, אמרו לי צניעות ועניינים, ושאני אהיה בת ישראל יפה וחסודה- ואני בשלי, עודני הרגשתי בת ישראל- אבל מיוזעת וכעורה. עשיתי הליכה לילית ושוחחתי עם בורא עולם, שאלתי והטחתי האשמות וסיפרתי בדמעות על הנסיון הנוכחי שלי, הוא הקשיב בסבלנות ובסוף ענה לי. מה שהפתיע אותי היה שהוא ענה לי במילים של סבא שלי עליו השלום. סבא היה רב גדול, כזה מהסוג שמוריד ישועות עצומות משמים, ואם לא הייתי נכדה שלו ורואה את זה במציאות, לא הייתי מאמינה לרגע שמה שמספרים עליו נכון. כשהיו באים לסבא לבקש ישועה- תרופה למחלה, פרי בטן, פרנסה ומה לא, הוא היה אומר ״איך אתה משלם?״ ואז הוא היה מסביר בפשטות הכל כך אופיינית לו- ״כשאדם הולך למכולת ורוצה לקבל משהו מהמוכר, הוא צריך לשלם. גם כשבאים לבורא עולם ומבקשים ישועה-צריך לשלם ..״. המילים שלו הידהדו לי בראש. אולי לא שטחתי הרבה בקשות לפני בורא עולם באומן, אבל הן היו גדולות ועוד איך. חתן, פרנסה, שמחה ורפואה. ולא התכוונתי לשלם לו? התביישתי והחלטתי שלא משנה כמה יהיה לי קשה וחם ומביך, אני אזכיר לעצמי את השיעור הזה ואדבוק בקבלה החדשה שקיבלתי על עצמי.
למחרת רצתי לקניון, אחרי סיבוב של שעות, מצאתי את צבע הגרביון שהכי דומה לי, ורק אז נחה מעט דעתי- אולי אני עוד נראית דוסית, אבל לפחות אני דוסית בצבע אחיד. ״ניקיתי״ מהמדף את כל חבילות הגרביונים שהיו להם ונשאתי תפילה שהן יחיו חיי נצח, נטולים רכבות ושאר מרעין בישין. ״אללה הוא אכבר״, אלוקים הוא גדול, אמרתי לעצמי בשפת בני דודנו, והעברתי את האשראי. 160 שקלים טבין וטקילין. זה היה מחיר מסירות הנפש שלי. תשלום גדול בראיה שלי, אבל כל כל כך קטן באופן יחסי למה שאני מבקשת. זו מסירות הנפש שלי. ההקרבה הגדולה. אולי לכם זה נראה קטנטן, אבל עבורי זה מהפך תפיסתי.
מאז ועד לרגע זה, עדיין לא שמו לב בעבודה לתוספת החדשה שלי, גם החברות לא ראו, ואלמלא גלי החום שעוד תוקפים אותי בצהריים הלוהטים של חודשי אלול/אוגוסט, יכול להיות שהייתי שוכחת את הענין. זה עסק מסורבל, ומוזר, וגם לא זול לכיס- אבל כמו שאומר לי הבנקאי שלי בשיחתנו השנתית- ההפקדה הזו בחשבון, תביא לי תשואה עצומה.