חיפוש

האור בקצה המנהרה | רחל ויינשטיין

יהודה ניגש,

ומתחנן.

מתייצב – נושא באחריות.

בערבות.

של אח.

אח קטן, בנימין,

בן זקונים.

בן אהוב.

ושומר על אביו.

שלא ירד שיבתו ביגון שאולה.


ויוסף כבר לא מתאפק,

וגם אנחנו עוצרים נשימה.

יוסף מתוודע,

ונותן את קולו, ובוכה.


והאחים,

שלא יכלו דברו לשלום,

שוב לא יכולים לענות אותו.

כי נבהלו מפניו.


ויוסף עונה תשובה מדהימה –

ומרגשת.

אל תעצבו, ואל ייחר בעיניכם.

לא אתם ששלחתם אותי הנה,

אלא הקב"ה שלח אותי הנה.

הכל בסדר,

הכל לטובה.

יש תוכנית.

יוסף רואה את התמונה הגדולה.


אבל איזו תמונה גדולה?

אם טיפה נגדיל את הפריים,

את התמונה,

נבין שזוהי תחילת גלות מצרים.

אמנם יוסף הציל את אחיו מפני הרעב,

אבל ירידת אחיו למצרים אינה דבר פשוט.

לא בדיוק סוף טוב.


אבל שוב –

קולו של יוסף קורא לנו לקחת צעד אחורה ולהגדיל את התמונה.

ולראות קצת יותר.

את יציאת מצרים.

את האדווה הבאה.

המעגל הבא.


וכך תמיד אנו נקראים להגדיל את התמונה.

לראות את השכבה הבאה.

והבאה אחריה.


לקחת צעד אחורה –

ולראות קצת יותר. ועוד קצת.

יותר.


ולזכור שא-הים שלחני למחיה.

יש תוכנית,

והתוכנית היא טובה.

מצויינת.


גם אם כרגע זה לא נראה כך.


וזהו כחו של יוסף,

שירא את הא-הים,

כלומר רואה את הא-הים.

בכל מקום.

בבור,

ובבית פוטיפר.

בבית הסהר,

ובבית פרעה.


אפילו במקומות הכי נמוכים, חשוכים,

נסתרים,

הוא ירא את הא-הים,

וזוכר שיש תוכנית.

שיש סיפור בתוך סיפור.

סיפור אישי,

סיפור לאומי,

ויש מנהיג לבירה.


הלואי שנזכה לירא את ה',

לראות את ה',

ולראות את התוכנית.

לראות את יד ה' בתוכנית.

והלוואי שנראה כבר את האור שבקצה המנהרה.

בתפילה לגאולה שלימה.


שבת שלום וצום קל ומועיל!




0 תגובות