פרשה זו מספרת על מות שרה, ופותחת דווקא במילים “ויהיו חיי שרה”. כמה היו חיי שרה? שנות חיי שרה היו מאה שנה, ועשרים שנה ושבע שנים.
המדרש מסביר שמילים אלו אינן מתארות רק את מספר שנות חיי שרה אלא גם את איכותם. תמימים היו, כך נאמר במדרש. כולן שווין לטובה.
השפת אמת מסביר שלכל זמן יש אור משלו, הארה משלו. בכל יום יש חידוש שאותו צריך לגלות.
בכל יום צריך לתקן משהו מיוחד ליום זה.
שרה זכתה לדבר הזה. היא האירה בכל יום ובכל רגע את האור המיוחד לרגע זה.
אך יחד עם זאת אנו עושים מאמץ עילאי להחזיק הכל יחד. כל ההארות, כל התובנות.
הוא מסביר שהפסוק בקריאת שמע “והיו הדברים האלה על לבבך” מתייחסים אמנם בפשט למצוות התורה, אך גם את התובנות וההארות שצברנו במשך החיים צריך להחזיק “על לבבך”.
גם את זה עשתה שרה.
בהמשך הפרשה יש מעין סיכום של חיי אברהם. למרות שזה לא סוף הסיפור, כתוב “ואברהם זקן בא בימים וה’ בירך את אברהם בכל.”
גם כאן מסביר השפת אמת שאברהם בא עם כל ימיו, כלומר כל ההארות שאסף. אך את אברהם מכנה השפת אמת בעל תשובה. הוא מאיר את הימים ומעלה אותם לשורשם, לאחר מעשה. היו ימים שבהם לא מצא אור. היו ימי טעות ופספוס.
אברהם ושרה מילאו את ימיהם במשמעות, האירו בכל יום את ההארה של אותו היום. שרה עשתה זאת מתחילה, אברהם תיקן לאחר מעשה.
שניהם חיפשו בכל יום חדש את האור, אך בנוסף לכך הם הביאו עמם גם את ההארה של אתמול ושלשום ולפני שבוע ושבועיים.
אם חושבים על זה, האוצר הכי גדול שאנו צוברים במשך החיים הוא אוסף החוויות, הזיכרונות והתובנות שאספנו במשך החיים.
אך האם אוסף החוויות שאנו נושאים על גבינו מאיר את דרכינו? האם הוא לא לעיתים גם מגביל אותנו, מחשיך לנו את הדרך?
העבר הוא התירוץ הכי מוצלח. העבר שלנו מסביר כל חולשה וטעות, כל עיכוב ומניעה מהצלחה.
אברהם ושרה מלמדים אותנו שבכל יום, בכל רגע, יש הארה. צריך להאיר את אותה ההארה. ולהאיר אתה את המשך הדרך. אברהם מוסיף ומלמד שגם אם ברגע האמת לא ראינו את האור, עדיין יום זה ביכולתו להאיר לנו את הדרך.
גם כשהעבר נראה לנו מגביל ומצמצם – הוא יכול להאיר לנו. לקדם אותנו. אם רק נראה אותו בעניים של אברהם, של תשובה מאהבה.