דמעות השבת של עידל’ה / עדית ליכטנפלד שחקנית ויוצרת
– רשמים מתל אביב, ליל שבת קודש –
איך חוגגים לך, אהובה שלי,
איך רוקדים לך, קדושה שלי,
הֵי הֵי הֵי, מֵייק מִי מוּבְן אוֹן, אַי לַאו רוֹקְנְרוֹל…
השעה היתה 100 בלילה, ליל שבת, ועשו לך מסיבה
רֶאפְּ, דַאנְס, מֵי לַאוְלִי שַבֶּעס, דֶ’צ דְ’רִיתְ’ם…
קודם כל כדי לשמוח מכבים את האורות,
מפעילים פול ווליום והֵי הֵי הֵי, מֵייק מִי מוּבְן אוֹן.
כשנרדמתי לאחר סעודת השבת,בדיוק פצחה המנגינה בבנין ממול; אַי לַאו, יוּ לַאו, אוּאִי לַאו.
לאו באנגלית – אהבה
לאו בעברית – איסור
מה שנקרא בפיהם אהבה נקרא בפינו תאוה.
אי לאו – אני בתוך איסור.
בתי התעוררה כבר בשיר השלישי – פרינס "העיר" ילדה יהודיה בליל שבת. "אמא, מה זה? זה החג של הגויים?"
"לא, זאת מסיבת ליל שבת בארץ ישראל" עניתי.
היא נכנסה למיטה, וכל שיר נוסף שהתחלף – הכרתי.
הסתכלתי בחלון ובדיוק ראיתי שתי בחורות ברחוב מתרחקות מכיוון המסיבה. היה ברור שאחת מנסה לשכנע את השנייה להשאר.
מה מחכה לכן בבית? אולי תשארו, תמצאו מישהו, תכירו, תתאהבו, תעברו לגור ביחד, אולי יקרה נס ותתחתנו ואז יקרה נס יותר גדול ולא תתגרשו ותמיד תזכרו בחיוך נוסטלגי איך הכרתם במסיבה אחרי שנמלכתן בדעתכן ועליתן חזרה, וכל אחת "נמצאה" על ידי בעל האבידה. "הכל בזכות המסיבה הזאת לכבוד שבת, מזל שחזרנו", תחייכו בערגה.
אבל לא, הן הלכו קצת מקפצצות לפי הקצב, ואני התחלתי לבכות: "אבא’לה, הן הבנות שלך, ואני כל כך יודעת איפה הן "מונחות" עכשיו, איזה יגון בלבבות, איזו בדידות בנשמה, לא חולמות בכלל שיש מנהרה ואור בקיצה. לא חולמות שיש אפשרות לחגוג אחרת, בשקט, סביב שולחן, עם נרות דולקים ואוכל משובח וילדים לבושים כמו נסיכים, ותפילה ישירה, ואור בנשמה.
אולי פעם, כשגם אני קפצצתי באיזו מסיבת שבת סוערת, מישהי שיודעת את האמת ראתה אותי, הורידה עלי כמה דמעות וככה זכיתי? לא יודעת. רק אתה יודע אבא’לה. אז עכשיו בבקשה קבל את דמעותי, דמעות השבת של עיד’לה (כינוי החיבה שלי מאז שחזרתי, בפי אוהבי), קבל את הדמעות ותגלה להן, תאיר להן. שידעו יום אחד איך חיים בארץ הקדושה. ארץ ישראל קדושה שלי, איך חיים בתוכך, איזה תנאים יש כדי לחגוג לך כל יום, לעשר מפירותייך ולשמור את שבתותייך ולברך א