שבת אצל הסבתא
שלומית שוורץ.אמא לארבעה
האמת. הם הציעו.
התקשרו ביום שלישי, פעמיים כי טוב, והציעו לקחת את שלושתם,
הקטן עלינו,
לסוף שבוע ארוך במיוחד:
חמישי, שישי, שבת ראשון.
הלהיבו את הילדים, על ידי זה שכללו בתפריט הסופ-שבועי, ארוחת ערב במסעדה או ארוחת בוקר- תלוי בהם, גלידה ביום שישי בבוקר, תקציב בלתי מוגבל מ 20 ש"ח לחנות הצעצועים השכונתית, בו יוכלו לרכוש משחקים המתכלים בן רגע ועוד ועוד.
אז מה שנגיד לא?
מה זה דרש מאיתנו בסך הכל?
להקפיץ אותם לכיוון אחד?
לארוז תיק לארבעה ימים עם קיבולת מתאימה לשלושה ילדים?
לעשות להם כל הדרך שטיפת מוח ולהבהיר להם חד משמעית שהם לא חוזרים הביתה איתנו , אלא נהנים מכל ההבטחות?
אז מה.
הצליח לנו!
וגם הם נהנו!
אנחנו חווינו דברים יחד, שמאז שהתחתנו, לא יצא לחוות:
בשישי בבוקר, היה לנו פנאי זוגי , ללכת ולאכול ארוחת בוקר במרחק שעולה על 50 ק"מ מחוץ לבית,
בערב שבת, ראיתי את בניין בית הכנסת בשעות החשיכה, בפעם הראשונה מזה הרבה שנים,וזכיתי להתפלל במניין, קבלת שבת וגם תפילת ערבית, ואפילו להתכוון לכל מילה ומילה שאמרתי,
אחרי שהשכבנו את הקטן, אכלנו סעודה ראשונה בשקט ובשלווה, וחוץ מהקולות העמוקים שלנו, שמענו רק את טרטור המזגן המזדקן,
שטפנו, (ז"א שטפתי), רק שתי צלחות, שני מזלגות ושני סכינים,
וישנו לילה שלם ברצף!
אבל בשבת אחרי הצהריים, לקראת סוף זמן תפילת מנחה, ישבנו לנו סביב השולחן, בסעודה שלישית וחשבנו:
האם זה בסדר שאין לנו רגשות אשמה על זה שאין לנו רגשות אשמה שאנחנו כל כך נהנים גם בלי?
האם אנחנו הורים טובים בכך שאנחנו עורכים חישובים, מתי זה יכול לקרות שוב?
האם בית נקי ומסודר בשבת, שאפילו לא צריך לנקות את הרצפה במוצאי שבת, עדיף על בית מלוכלך בסופה של השבת אבל מלא שמחת חיים?
ומה אני אביא להם לאכול ביום ראשון כשהם חוזרים מהגן, הרי לא השארנו להם שאריות משבת…
אז אחרי שהתייעצנו עם חכמים ומבוגרים מאיתנו, הגענו למסקנה ש:
זה בסדר להנות משבת שקטה ועוד לברך על כך!
(צריך להגיד תודה רבה לאמא ואבא על שהתגייסו לעזרתנו)
זה בסדר, כי כך אוגרים כוחות להמשך,
ממרחק מצליחים לראות דברים, או להגיע למסקנות חינוכיות ואחרות, בצורה אחרת מבדרך כלל,
וגם, יש חשיבות לביחד שלו ושלי הפשוט, מעבר לתפקידנו כאבא ואמא של…
אבל מה שלא ידענו לענות עליו, גם אחרי התייעצות עם מועצת החכמים , היא על השאלה: איך היה לכם בלעדינו?