“שבעין קלין”
על המשמעות הרוחנית של קול וצעקה בלידה
מאת: רחלי וינשטוק
כאשר נגיע לסיור בחדר לידה, המוזיקה שתלווה אותנו בנוסף לצלילי המוניטור וקריאת הרופאים והמיילדות היא קולות וצעקות היולדות.וכמובן שהווליום יעלה בלידות ללא טבעיות ללא משכחי כאבים. גלוי וידוע ערכו של השימוש בקול על מנת להרגיע ולהרפות את כאב הצירים. ובשלב של צירי הלחץ הצעקה מסייעת בצאתו של התינוק לאוויר העולם. אם מתבוננים על תהליך היווצרות הקול ניתן להבחין בתהליך של לידה ממש. ולידה בפה מעוררת את הלידה שבנרתיק. אם נדמיין את דרכו של הקול החוצה נוכל לתאר צינור המתחיל בבטן ועולה דרך הסרעפת אל מיתרי הקול, הגרון ודרך הפה והשפתיים החוצה. אותו צינור מחובר גם כן לתינוק והוא יורד מהרחם אל תעלת הלידה ודרך שפתות הנרתיק החוצה אל העולם. הלסת מקבילה לאגן, השפתיים מקבילות לנרתיק, הגרון מקביל לתעלת הלידה, הקול מקביל לתינוק, בדומה לתינוק הוא צריך לעבור דרך מספר פתחים על מנת שיופק. וכפי שלסתות פתוחות ומשוחררות עוזרות לקול לצאת בקלות ובמיטבו כך אגן ונרתיק משוחררים יקלו על התינוק לעשות את דרכו החוצה בבריאות ובקלות. באופן סימבולי, קולו של התינוק עצמו מסמל את “הצלחת” הלידה. הצליל הראשון אותו מפיק התינוק מהווה בלידות רבות את הרגע של השחרור המוחלט אחרי כל המאמץ והחשש.
הקול הנמוך והשירה מאפשרים הרפיה, וחיבור פנימי אשר אנו צריכות לאפשר לעצמנו במהלך הלידה כולה.לעומת זאת, האנחה והצעקה אינן הולכות בהרמוניה עם הגוף כמו הקולות הנמוכים והשירה. הם מרוקנות את הגוף בכוחניות מהאוויר הממלא אותו, כמבטאות את כוונת הנפש לעזוב את הגוף לרגע. על כן לרוב בחיים הן יופיעו כביטוי נפשי של מצוקה או כאב. ובלידה הן מופיעות ברגעים בהם משהו ביולדת נשבר. הגוף הגיע לשיא שאין הנפש מסוגלת לשאת אותו. ואז תגיע הצעקה.
“וְלִפְעָמִים יֵשׁ שֶׁהַמּחִין וְהַשֶּׁפַע אֱלקִי הוּא בְּהֶעְלֵם בִּבְחִינַת עִבּוּר וְאָז יָפָה צְעָקָה לְאָדָם בֵּין בִּתְפִילָּה בֵּין בְּתוֹרָה כְּשֶׁנִּתְעַלֵּם הַמּחִין כִּי הֶעְלֵם הַיְנוּ עִבּוּר זֶה בִּבְחִינַת: “צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי” כְּמוֹ: “וְכחַ אַיִן לְלֵדָה” כְּמוֹ אִשָּׁה שֶׁתַּשָּׁה כּחָהּ מֵלֵּילֵד וּבְשָׁעָה שֶׁהִיא כּוֹרַעַת לֵילֵד רָאמַת עַיִ”ו קָלִין כְּמִנְיַן תֵּבוֹת שֶׁבְּמִזְמוֹר “יַעַנְךָ” וְאָז מוֹלֶדֶת וְהַשִּׁבְעִין קָלִין הֵם בְּחִינַת שִׁבְעָה קוֹלוֹת שֶׁאָמַר דָּוִד עַל הַמַּיִם שֶׁכָּל אֶחָד כָּלוּל מֵעֶשֶׂר וְהַצְּעָקָה שֶׁאָדָם צוֹעֵק בִּתְפִילָּתוֹ וּבְתוֹרָתוֹ כְּשֶׁנִּסְתַּלְּקִין הַמּחִין בִּבְחִינַת עִבּוּר אֵלּוּ הַצְּעָקוֹת הֵם בְּחִינַת צַעֲקַת הַיּוֹלֶדֶת וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁל הַמּחִין אֵיךְ נִתְעַלְּמוּ הוּא מַאֲזִין צַעֲקָתֵנוּ וְהַצְּעָקָה הוּא בִּמְקוֹם צַעֲקַת הַשְּׁכִינָה כְּאִלּוּ הַשְּׁכִינָה צוֹעֶקֶת וְאָז מוֹלֶדֶת הַמּחִין וְזֶה בְּחִינַת: ‘הַקּוֹל מְעוֹרֵר הַכַּוָּנָה’, הַיְנוּ הַמּחִין וְזֶה בְּחִינַת: “תִּכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים” ‘שִׁבְעַת יָמִים’ זֶה בְּחִינַת שִׁבְעָה קוֹלוֹת שֶׁל דָּוִד כַּנַּ”ל שֶׁהֵם שִׁבְעִין קָלִין הַנַּ”ל שֶׁצָּרִיךְ לִצְעק כְּדֵי לְהוֹצִיא אוֹר הַפָּנִים הַנַּ”ל מֵהֶעְלֵם אֶל הַגִּלּוּי וְהַגִּלּוּי זֶה בְּחִינַת לֵדָה וְאָז אַחַר הַלֵּדָה ‘דָּם נֶעְכָּר וְנַעֲשֶׂה חָלָב’ וְזֶה בְּחִינַת “תִּכָּלֵם” כִּי הַכְּלִמָּה ‘אָזֵל סוּמְקָא וְאָתֵי חִוְרָא’ הַיְנוּ ‘דָם נֶעְכָּר וְנַעֲשֶׂה חָלָב’ וזהו ‘צ’וּר יְ’לָדְךָ תֶּ’שִׁי רָאשֵׁי תֵּבוֹת שֶׁל: צַ’עֲקָתֵנוּ י’וֹדֵעַ תַּ’עֲלוּמוֹת כַּנַּ”ל וְזֶה: תֶּשִׁי רָאשֵׁי תֵבוֹת שֶׁל תִּ’כָּלֵם שִׁ’בְעַת יָ’מִים ” (ליקוטי מוהר”ן קמא, תורה כא’)
רבי נחמן מלמד אותנו, שיש מצבים בחיים בהם המוחין בהיעלם, בעיבור. בשפה הפשוטה שלנו- מצבים בהם ההשראה האלוקית נלקחת מאיתנו.(או כמו שמגדיר זאת הרב סבג, שההרגשה הנעימותית שלנו עם ד’ יתברך נלקחת). ומה ניתן לעשות אז? כמו היולדת, לצעוק. היולדת מקבילה אל ספירת המלכות שהיא הספירה הנקבית מבין 10 הספירות המקבלת את השפע מהספירות שמעליה. ההורדה של השפע הנמצא בספירת המלכות לעולם הזה מקבילה ללידה בה השפע יוצא ממצב של עיבור, של היעלם, למצב של גילוי. מצב של היעלם הוא מצב של דין, של הסתר פנים. הדין צבעו אדום כצבע הדם היוצא מרחם האישה בשעת הלידה. ולאחר הלידה הדין נמתק, ואת ההמתקה שלו מסמל הצבע הלבן, צבע חלב האם המזין את התינוק. וזה “דם נעקר ונעשה חלב”. וכך הדין הופך לרחמים.כמו שכותב רבי נחמן במקום אחר- “נִמְצָא שֶׁעִבּוּר הוּא בְּחִינַת דִּין וְלֵדָה הוּא בְּחִינַת הַמְתָּקַת הַדִּין”(תורה קס”ט). ומה ממתיק את הדין? הקולות, הצעקות. מדהים לחשוב על עבודת האישה בלידה כעבודה של המתקת הדין. מה רוצה האישה בבואה ללדת? להמתיק את הכאב, ובהמתקה זו היא ממתקת את הדינים, מרפאת את צער השכינה.
הקולות הנמוכים הנעימים מגיעים כאשר האישה בכוחה למתק את הכאב, להקשיב לגופה וללכת איתו בהרמוניה. הצעקה מגיעה כאשר תש כוחה של האישה. הכאב והמאמץ גוברים עליה והיא מבקשת להינתק מגופה. תחושה זו נחווית על ידי נשים רבות כמקבילה לתחושת מוות. זהו פחד המוות שהגוף יתגבר עלי ולא אוכל לו. תחושה זו של עזיבת הגוף נחווית לאחר מכן כלידה מחדש. ואלו הם הרגעים לאחר הלידה בהן האישה מבקשת לחוש את גופה מחדש. לוודא שכל איבר חוזר למקומו. משהו בה הושל, נפרד, משהו בה מת. וכעת נולדת אישה חדשה, נולדת האימא. כך כותב רבי נחמן על האנחה-
“מִי שֶׁרוֹצֶה לָשׁוּב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּוַדַּאי צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ בְּרִיָּה חֲדָשָׁה. וְתֵדַע שֶׁבַּאֲנָחָה שֶׁנֶּאֱנָח עוֹשֶׂה אֶת עַצְמוֹ בִּרְיָה חֲדָשָׁה…..נִמְצָא שֶׁעַל יְדֵי אֲנָחָה שֶׁנֶּאֱנָח עַל עֲווֹנוֹתָיו מַתִּיר אֶת עַצְמוֹ מִשּׁרֶשׁ הַטומְאָה וּמְקַשֵּׁר אֶת עַצְמוֹ לְשׁרֶשׁ הַקְּדֻשָּׁה. וְזֶה בְּחִינַת תְּשׁוּבָה שֶׁשָּׁב מֵהַטומְאָה לְהַקְּדֻשָּׁה. נִמְצָא שֶׁמְּקַבֵּל חִיּוּת חָדָשׁ וְגַם הַגּוּף נַעֲשֶׂה חָדָשׁ כִּי אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: אֲנָחָה שׁוֹבֶרֶת כָּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם נִמְצָא שֶׁנַּעֲשֶׂה גּוּף חָדָשׁ.” (חיי מוהרן, ל”ז)
עזיבת הגוף על ידי האנחה מאפשרת לנשמה להתחבר מחדש לגוף, להינתק משורש הטומאה אליו היה מחובר ולהיקשר מחדש אל שורש הקדושה. כך הצעקות והאנחות שמשמיעה היולדת ברגעי השיא של הלידה, מאפשרים לה להינתק מגופה ולהיכנס אליו בחזרה כבריה חדשה, כאישה שלא הייתה מעולם, כאימא לנשמה חדשה.
רחלי וינשטוק,
“עלי באר”, ליווי נשים במעגלי החיים.
הכנה גופנית ורוחנית ללידה – ליווי בלידה (דולה)- הדרכת כלות.
ali-beer.co.il