אברהם נצטווה ללכת. לצאת. להתרחק. מארצו, מולדתו ומבית אביו.
לסלול לו דרך חדשה ועצמאית. להיות אחד.
אחד היה אברהם, כך כתוב ביחזקאל. ה’ אחד. ואברהם אחד?
אברהם היה בודד במערכה, כך מסביר רבי נחמן. הוא היה צריך לשמוע את קולו הפנימי, ולהתנער מן הקולות הסובבים אותו. הקוראים לו לוותר, להישאר. המונעים אותו מללכת, מבלבלים אותו.
אחד היה אברהם. הוא הצליח לחיות בעולם כאילו אין עוד מלבדו, כאילו יחידי היה.
כל כך הרבה פעמים אנו יודעים מה צריך לעשות. אבל החברות, והדודה, והסבתא…
אומרות אחרת.
ומה אני עושה? מקשיבה להן, או לקול הפנימי הקורא לי לכי לך?
ומן הצד השני אנו קוראים על אברהם, המעורב עם הבריות. עושה נפשות.
הנצי”ב מסביר שהלימוד הגדול שלומדים מאברהם הוא להיות ישר, להתנהג ביושרה גם עם אלו שאינם צדיקים מי יודע מה.
אברהם זה הוא שונה בתכלית מן הראשון האחד. אברהם זה הולך ומתלכלך. לך לך. הוא לא הולך יחידי. הוא אב המון גויים, הוא אוסף טרמפיסטים בדרך. את לוט, ואת חניכיו הרבים.
הוא בעל משפחה, אב ובעל בית.
מי היה אברהם? אחד, או אב המון גויים?
כנראה שאברהם הי גם וגם. לעיתים כך, ולעיתים כך.
כאשר אזר כוחות וניתק עצמו מכל מה שהכיר, נדרש לנהוג כ”אחד היה אברהם”. להפנות עורף לכל המלעיגים, להתעלם מכל המבקרים.
גם כאשר השכים בבקר לעקוד את בנו נאלץ להיות אחד. נחוש. בודד.
אך בדרכו מציווי הראשון לך לך, לציווי על העקידה הוא לא נשאר פרוש ואחד.
הוא פגש אנשים, התערב עם הבריות. עשה נפשות. פתח את אוהלו מכל הכיוונים והכניס את האורחים, המבקרים.
התלכלך. עשה נפשות והאיר נשמות.
גם בחיינו יש נקודות שבהן צריך להלך בדרך כיחידי, ונקודות שצריך להתערב עם הבריות. נקודות שבהן צריך לעצום עיניים וללהתקדם בנחישות, ונקודות שבהן צריך להקשיב לקולות העולים מן השטח ולהאיר.
הריקוד בין התנועות האלו השונות, ואולי הסותרות, הוא לעיתים קשה. מעברים חדים.
אך הריקוד הזה, הוא החיים.