לפעמים שומעים,
ולא שומעים.
הסכת ושמע ישראל.
ושמעת בקול ה'.
פרשת כי תבוא מתארת מה קורה כששומעים את דבר ה', אל דבר ה',
ומה קורה כשלא שומעים.
והיה אם נשמע תשמע בקול ה' –
לשמור, ולעשות,
יהיה נפלא.
ואם לא...
לא נעים.
המדרש מביא פסוק ממשלי ביחס לשמיעה זו: "אשרי אדם שומע לי לשקד על דלתותיי יום יום לשמור מזוזות פתחי." (משלי ח:ל"ד)
המדרש ממשיך - כאשר אדם הולך להתפלל בבית הכנסת שיכנס לתוך בית הכנסת ממש, לא יישאר בחוץ, וגם לא בכניסה.
יכנס דלת לפנים מדלת.
המילה בפסוק - דלתותיי,
מלמדת שיש יותר מדלת אחת.
כניסה.
וכניסה נוספת.
פנימית יותר.
המדרש מנחה להיכנס ממש,
עד הסוף.
השפת אמת (תרל"ב) מסביר שיש הרבה דלתות,
בכל דבר אפשר לשמוע את קול ה'.
בכל הבריה.
וכאשר נכנסים, ומנסים להקשיב, צריך להתאמץ.
להיכנס.
דלת לפנים מדלת.
מי שרוצה לשמוע את ה', לשמוע אל ה',
צריך להיכנס.
ולהקשיב.
ולשקוד על הדלתות.
להתמיד.
כי בכל דבר בעולם יש את דבר ה',
את קול ה'.
אבל לא תמיד שומעים.
יש בפרשה זו מילה מאד מוזרה – האמירך, האמרת.
מה זו הצורה המוזרה הזו?
אמר לך? אמרת לו?
מי אמר למי?
בעל השפת אמת מסביר (תרל"ה) שמילת האמירה הזו רומזת לכך שה' ברא את העולם בעשרה מאמרות,
וביום הזה נעשה מעשרה מאמרות תורה.
הקב"ה המיר מאמרות בדברות.
ודבר ה',
אמירותו,
דוברת מכל הבריה,
ומכל מילות התורה.
ומתלבשת בכל מעשה ומעשה שלנו.
האמירות של ה' –
שבראו את העולם,
בוקעות ועולות.
בכל מקום ובכל שעה.
מקיימות את העולם בכל רגע.
ועם ישראל,
זכה בתורה,
יש ביכולתו לשמוע.
לכוון לתדר.
קיבלנו את הנוסחא.
ועל מנת לשמוע צריך לפתוח דלת.
ועוד דלת.
ולהיכנס.
להיות תמיד בכוננות –
בשקידה על דלתותיו.
"שכל החושים יהיו מוכנים לקבל ולהאזין דבר ה' יתברך,
לא לדבר אחר".
כי יש כל כך הרבה קולות...
ואם נדליק ערוץ אחר לא נשמע את ערוץ התורה...
אבל אם ניכנס,
דלת לפנים מדלת,
ונשקוד על הדלתות,
אז יהיה לנו לב לדעת ואוזניים לשמוע.
וכשיהיה עת רצון,
נשמע.
שבת שלום!