בפרשתנו כתובה ‘שירת הים’. התורה מבחינה כאן בין שירת הגברים ובין זו של הנשים, שהייתה שמחה הרבה יותר: “בתופים ובמחולות”.1 זו הסיבה, שהפטרת השבת מוקדשת לשירתה של אישה דווקא – “ותשר דבורה”.2
מסופר במדרש~3, שגם מלאכי-השרת חפצו לומר שירה, אך הקב”ה עיכבם עד שתסתיים שירת בני-ישראל. לפי דעה אחת במדרש, אמר להם הקב”ה שישירו רק לאחר שיסיימו הנשים את שירתן. זהו שכתוב4: “ותען להם מרים” (ולא להן) – להם, למלאכים, נתנה רשות ואמרה: “שירו לה'”.
הנשים סבלו יותר
למה באמת הייתה שירת הנשים בשמחה גדולה יותר משל הגברים? משום שבמצרים סבלו הנשים יותר מהגברים. הגזירה האיומה ביותר של פרעה הייתה5: “כל הבן היילוד, היאורה תשליכוהו”. לב-אם אינו מסוגל לשאת זאת, וכאבה עמוק לאין-שיעור מכאבם של האבות. משום כך, בעת הגאולה, הייתה שמחת הנשים רבה ועמוקה מזו של בעליהן.
סיפורי התורה נושאים בחובם לקח נצחי לכל הדורות. גזירות פרעה מופיעות בכל דור ודור, אלא שבכל פעם הן לובשות אופי שונה. פרעה המצרי ציווה להמית את ילדי ישראל מוות כפשוטו, בהטבעתם בנילוס; ואילו ‘פרעה’ שבכל דור ודור מתנכל לילדים בדרכים אחרות – פחות אכזריות, אך לא פחות מסוכנות.
אותה גזירה
בימינו אלה, שבחסדי-ה’ נהנים היהודים מביטחון יחסי, עוברות גזירות ‘פרעה’ אל המישור הרוחני. ‘פרעה’ של ימינו הוא הלך-הרוח השולט במדינה. זו אותה אווירה כללית ששואפת לנתק את ילדי ישראל ממקור חיותם האמיתי – מהתורה. ‘פרעה’ של ימינו שואף להשקיע ו’להטביע’ את הילדים הרכים בתוך ‘ים’ של לימודי מקצוע לפרנסה בעתיד, תוך הזנחת החינוך לתורה.
לאמיתו של דבר, זו אותה גזירה בשינוי אדרת: ילד יהודי אינו יכול לחיות בלי אמונה איתנה, בלי לימוד תורה ובלי חינוך יהודי אמיתי ומעמיק. ‘גזירה’ זו מסוכנת לקיומו של עם-ישראל כגזירותיו של פרעה הקדמוני, אם-כי כאן היא מופיעה בלבוש מתוחכם הרבה יותר.
אתגר לאימהות
כשם שבמצרים סבלו בעיקר הנשים מגזירות פרעה, כך בימינו נקראות דווקא הנשים להתמודד עם אווירת הרחוב ולדאוג לחינוך יהודי אמיתי לילדיהן. דווקא האישה, שנמצאת זמן רב יותר עם ילדיה, היא המתמודדת עם טענות פרעה לסוגיהן, והיא שתנצח ותשיר את שירת מרים.
תדע כל אישה בישראל את עוצמת כוחה ואת הזכות הגדולה שניתנה לה, לגדל דור יהודי אמיתי. על-ידי עמידה עקבית על עקרונות החינוך היהודי, תוך דחייה תקיפה של השפעות העולם, יזכו לראות נחת אמיתית מהילדים ולשיר את השירה בגאולה השלמה.
(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר “שלחן שבת”, מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך א, עמ’ 139)