הבוקר קיבל את פני בקילוחיםדקים של גשם. המדרכות רטובות ולי יש כמה רגעים של מחשבות,
לפני שהבית מתעורר וזקוק לי.
ולמה אני זקוקה עכשיו?
אני זקוקה לך, ריבונו שלעולם.
בתחילת התשובה יש את האורותהגדולים שגורמים לך לעשות את הדברים הכי לא אפשריים בעולם. אז הנה אני עכשיו,לפניך, ולא רק לפניך – גם לפני האנשים מסביבי שכבר "גילו" עלי וזה בחוץ -אני חזרתי בתשובה.
הגילוי שגיליתי אותך, הדרךשהרגשתי אותך, היא כאן, נוכחת- ויש להבגדים, וכיסוי ראש ותוית יפה וברורה – כלפי חוץ.
ובפנים?
בפנים אני חייבת להודות שישלפעמים רגעים של אימה. פשוט כך.
רגעים שמה שנראה לי אפשריקודם – נראה לי לגמרי מופרך ולא הגיוני, רגעים של הבנה כמה הדרך רחוקה, ושממש כמותינוקת שהתחילה ללכת ובטוחה שכבר יכולה לגמוע מרחקים ארוכים, ומגלה שבסה"כהיא מדדה מהסלון למטבח עם כמה נפילות טובות באמצע.
השבוע קראתי שוב את רבי נחמןשאמר איך הזמן הזה מסוכן.שאדם כבר החליט ללכת, הבין, עשה – וכל הדברים הישנים,ההרגלים, מציאות חייו – קמים עליו.
והוא מבין איזה פער זה ביןההחלטה וההבנה למשל שכעס זה דבר שלילי, ובין היכולת לא לכעוס. בדרך – הוא יכעסהרבה, בדומה לפעם, ואז הוא יכול ליפול מכיון שכביכול שום דבר לא השתנה.
השבוע, חויתי "התקףחרדה". עם כל הסימנים. זה לא שכיח אצלי. זה קרה בערב חברתי אחד, במקום בו אי אפשר להגיד אותך.
בחלל הפנוי של אי הידיעהוהספק. בערב שלם שהתורה שנתת מתייחסתרק לאנשים "ההם","השחורים".
אני יודעת – אתה בכל מקום,גם בכרך של רומי, אבל כשהאויר מלא עשן סמיך של סיגריות , "כוחי ועוצםידי", ואתה ,רחמנא ליצן, מוטל בספק, כלל לא קיים בתודעת האנשים שמסביב, אנימרגישה מחנק ומצוקה.
אני מכירה את המצוקה הזומשחר ילדותי רק שלא ידעתי להגיד אז שפשוט איני חשה אותך. כמו באהבה אני צריכהלהרגיש אותך ושתהיה איתי. אם לא- הלב מחסיר פעימה. הנשימה נעתקת.
איך אפשר לחיות בלעדיך?
ואני מרגישה איך כל ההרגליםהישנים שלי מתקוממים נגדי.
אחרי שחשבתי שיכולתי להם,שניצחתי אותם, הם שוב מגיחים, צללים מעולם החושך. בעיניהם החלולות ובמבטם המצחקשאני מסרבת לפגוש, הם שואלים: "באמת חשבת שתוכלי? האמנת בזה, באמת? איזותמימה את. איזו מתוקה. גם אנחנו כל כך אוהבים אותך. נלחמים עליך. שלא תלכי. הריאנחנו יחד כל כך הרבה שנים. אנחנו ממש חלק מהזהות שלך. ואת חלק משלנו. ככהמתנהגים? מצאת את האמת וזהו? לא יפה..
ובאמת, תודי שלא חשבת שבאמתאת יכולה, מאיפה שבאת, שגדלת, שבחרת, שעשית. אז בואי ביחד נכבה את הנר הקטןשהדלקת, את בעצמך רואה את השלהבת שלו כבר דועכת, ונרקוד יחד ריקוד מוכר, את הריקודשל החושך, של האין, הריקנות והשיכחה.. בנשיקה אחת נפיל עליך תרדמה מתוקה של לילהנצחי… 70,80 שנה… ימיו של אדם, ימיה של אישה. חיש גז ונעופה.."
ואני מרגישה את העיניים כברנעצמות , ועייפות,
ולאות כבדה מתפשטת בנשמהשלי.
השבוע, בשיעור תורה, הרבניתדיברה דברי תורה מתוקים.
והמתיקותשלהם הכאיבה לי. כי הרגשתי את המרחק מהם. את הרצון והכמיהה.
כמו אדמה חרבה שטיפות באותאליה. אולי מעטות. אולי מאוחרות. ועל כל טיפה צלולה, יש עוד כמה עכורות, מעופשות,מיואשות.
וככה בשיעור ישבתי מקשיבהלדברים המתוקים ומעיני זולגות דמעות מלוחות.
והרגשתי איך כמו בסיפור עלמלכת השלג והקרח, הדמעות המלוחות שלי ממיסות את הקרח שבלבי. עוד קליפה. ועוד אחת.
ואולי הרבנית ראתה אתהדמעות. ואולי השם שם בפיה את המילים בשבילי.
אבל אז היא התחילה לדבר עלבעלי תשובה, ועל התשובה ואיך עוונותיהם נמתקים להם, ואיזה אור גדול הם בעלי תשובה,והיא חייכה אלי וידעתי:
הנה השם מחייך אלי ואומר לישהכאב הזה הוא עוד קליפה בדרך אל הנשמה שלי, בדרך אליו יתברך, והיא כואבת כמופלסטר על פצע ישן ברגע שמסירים אותו מהעור שנדבק אליו, שהתרגל אליו, וכמה לפעמיםעדיף לא להסיר את הפלסטר, רק בשביל לא לעמוד ברגע של הכאב החד,המפלח, כשהפלסטריורד בתנועה חדה,כמעט העור נקרע- אבל לא,ומלמטה נגלה עור חדש, לבן יותר, שהיהמוסתר, ופצע ישן, שבפני עצמו כבר לא כואב כמעט בכלל.
השבוע – חנוכה. הודיה. ונס.ואור קטן שמדליק חושך גדול ויכול לו. ותקוה גם כשיש טומאה, גם במקום הכי קדוש שהיההכי טמא, אפשר.
פך השמן הטהור, שאולי בכלל לא ידע שהוא כזה, שהוא יכול, שהשםייעד לו תפקיד משמעותי, שרק הוא הקטן, בנסיבות מסוימות, הציל את הכל..
צריך רק למצוא את פך השמןשבתוכי, הקטן, הטהור, הנחבא בין הכדים הגדולים והמשובחים, שלאט, לאט, בהיסוס, מגלהאת השמן הזך שבתוכו, בנשמתו, והוא בכלל לא ידע שהוא כזה, שהוא יכול, אבל בורא עולםידע, והניח אותו בדיוק שם, לחכות, עם תפקיד ברור בזמן מוגדר.
ואולי בחושך לא ידע, וחשבשהכל אבוד, ובוודאי שלא ממנו ידלק שוב אור המנורה, אור השם בעולם, אבל השם ידע -ובזמן הנכון גילו אותו, והוא גילה את הכוח שהשם נתן לו להאיר.
רק להתחזק באמונה שהכלבהשגחה – הכל ממנו, הזמן, המקום, החושך, האור. הקליפות שמכסות, והשמן הזך שממתין בפנים, השמן שהוא הנשמה היהודית שלי, חלק אלוהממעל, שצריך ,במקום שלי, בדיוק איפה שהקב"ה בחר לשים אותי,להאיר את שמובעולם. כי גם קצת מהאור מגרש הרבה מהחושך..
אני זקוקה גם לכן, חברותואחיות לדרך – מאד אשמח לקבל מכן תגובות.
ומבטיחה ב"ה לענות. אתןיודעות- אור ועוד אור, וככה בלי להרגיש, נגרש יחד את החושך.
שלכן, שומרת שבת