בקרוב מאד יוצא הספר השלם – פרטים באתר אשירה
פרק4 – שער העזות
לא ציפיתי לכזה מן רגש.
ידעתי שזה יהיה טעון ושייקח לי הרבה זמן לעבד את הנתונים.
לא ציפיתי שיהיה משהו פשוט במפגש הזה.
רציתי לחבק את אמי יולדתי. לא מיד כשהייתי שם אלא אחרי כן, אחרי שינה עמוקה ודמעות יבשות של חלום, רציתי שאמא תחבק אותי ותגיד לי שוב ושוב כמה היא סבלה כשלא הייתי לידה.
הלכתי לאמא רחל.
כשראיתיה, ברור היה לי שהיא מבינה שמשהו מתבשל, ראיתי קפל נוסף מתחת לעיניה, שלא היה שם אתמול כשהיא חיבקה את ברוך בחוזקה.
"מה קרה אתמול?" שאלה אמא כאילו עמדו הדברים על קצה הלשון מאתמול בערב ונמלטו עתה החוצה.
"הרגשתי לא טוב, הייתי חלשה".
"מה קרה לך?"
"בטח ברזל נמוך או נפילת סוכר, את מכירה אותי".
אני לא מבינה למה לא סיפרתי לה, באמת, למה?
מכל התירוצים אני חושבת שהיה זה הפחד.
אני מפחדת שמא רחל תעצור את הגלגל, זה שיונה אומר שאי אפשר לעצור.
אני יודעת שהצער של רחל יכול לעצור הכול, כפי שנעצר גלגל המוות ופסח עליה באושוויץ המקוללת.
לא יאמן כמה קל להיסחף לתוך החלטה לא ברורה, לא בהכרח נכונה, ופשוט להמשיך איתה.
לא סיפרתי לאמא ולא סיפרתי לאמא, עד שלספר לאמא כבר לא בא בחשבון, בלי לדעת כבר למה בעצם לא לספר.
אני רואה את עצמי היום, כמה קשה לאחד את הכוח והסבלנות ובתמימות לטפל בצרכים של הילדים. אצלי הכול בא ממאבק והתגברות.
רוב הזמן "אין לי חשק" לעשות שום דבר בשביל אף אחד, ורוב הזמן, ברוך השם,אני מצליחה להתגבר ולעשות, אבל השמחה שבעשיה – אין.
אומרים שאם אתה מתגבר על היצר זאת שמחה של אמת, אבל אני מרגישה שהמאבק הבא אחריו מאפיל על מתיקות הניצחון.
לא מתחשק לי להתלונן, אני פשוט מתפעלת מאמא רחל, שעל פניו לא הייתה צריכה כוחות מיוחדים כדי לאהוב אותי ולתת לי את כולה.
אנחנו דור שמרוכז בעצמו, מפונק משהו. אני מזדעזעת ומתעצבנת אל מול האנוכיות של ילדיי. "כל הפוסל, במומו פוסל". אני לא מתווכחת עם חז"ל שאומרים שכשאני רואה פגם באחר, זה בעצם הפגם שלי, גם אם אני לא מרגישה ככה. גם אם זה נראה הפך מי שאני.
"את בטוחה שהכול בסדר?" שאלה אותי שוב ושוב אמא רחל.
"בטוחה".
החיישנים של אמא רחל הציקו לי, מתחו לי חבל שמלכתחילה הוא קצר מדי.
"את לא רוצה לספר לי משהו?" שאלה.
"למה את חוקרת אותי?"
"לא חוקרת, רותי".
"אז די".
"מה שאלתי?"
"אין לי מה להגיד, די".
"לא צריך להתחצף".
"זאת לא חוצפה".
"זאת כן".
שתיקה.
"זה כנראה הברזל", אמרה היא והתביישתי.
"אולי נפילת סוכר", אמרתי.
רציתי שאף אחד לא יהיה. אמא רחל לא עשתה כלום והרגשתי חנוקה.
המועקה התלבשה לי בבטן והרגשתי שאני לא בסדר, שאני שקרנית ואנוכית, אבל זה לא היה בשליטתי. הלכתי עם מה שהרגשתי והשארתי את אמא רחל עם היכולת הבלתי הגיונית שלה להפנים.
משהו מאוד משונה הזדחל לו פנימה, ג ע ג ו ע ים.
בתחילה לא הבנתי למה אני מתגעגעת. מאוחר יותר זה הזכיר לי את יונה אחרי פגישתנו הראשונה. התגעגעתי אליו מבלי להכיר אותו בכלל. געגוע לא ברור ועם זאת נעים מאוד.
התגעגעתי למשפחת פרוספר, מה יש לדבר.
יונה ראה את הגעגוע בעיניים שלי, מן עצבות נוגה.
"תתקשרי אליהם", הוא אמר.
"מה אני אגיד?"
"המילים יוצאות לבד, אל תדאגי".
התקשרתי.
"משפחת פרוספר?" שאלתי.
"אני כל כך שמחה שצלצלת, חשבתי שלעולם לא נשמע ממך שוב… רותי שלי", אמרה גברת פרוספר.
לא ידעתי מה לומר.
"רותי,את שם?" היא שאלה חוששת.
"אני פה".
"אני מצטערת", לחשה.
שתקת