לפני שנים,
הצטרפתי לשיעור תניא.
כן, י"ט כסלו כבר היה...
אבל עדיין שבוע שחל בו.
בכל מקרה –
סיפרתי לחברה חב"דניקית בהתלהבות על השיעור,
והיא שאלה –
מי שמלמד, חב"דניק?
האמת היא, שלא ידעתי.
איפה התחלתם?
היא שאלה.
בפרק א',
עניתי לתומי.
והיא אמרה מיד –
אז הוא לא חב"דניק.
והיום אני יודעת לומר שאת התניא לא מתחילים מההתחלה –
את התניא מתחילים מהאמצע.
מהלב.
לב התניא.
פרק ל"ב.
שבו בעל התניא מסביר את ענייני הלב –
אהבת ישראל.
בעל התניא מסביר – שמי שמבין שהנשמה היא עיקר,
והגוף טפל,
אהבת ישראל היא דבר טבע ופשוט עבורו.
המשך ישיר.
כי הנשמות של כולנו –
אב אחד לכולנה.
אחים ממש אנחנו.
במי איש אחד.
שורש נפשנו כולנו בה' אחד.
הנשמות – אין ביניהן הפרדה.
רק הגוף מפריד.
הפערים –
בעולם הגוף...
ומי שהמוקד שלו הוא הגוף,
ולא הנשמה,
לא בהכרח יאהב.
ואם יאהב -
אהבתו איננה אמיתית.
אהבה התלויה בדבר.
תלויה בדברים חיצוניים.
בפרשתנו אנו קוראים על יוסף,
שלמרות הקנאה שרחשו לו אחיו,
הוא מבקש את קרבתם.
את אחי אנכי מבקש.
כן,
אחים אנחנו,
למרות הכל.
בחנוכה אנו מדליקים נרות –
נר ה' נשמת אדם.
בעל השפת אמת מסביר שכאשר אומרים "ואין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד"–
שמצווה לראותן.
בעל השפת אמת ממליץ בחום לשבת,
ולהתבונן בנרות.
והוא מסביר שבהסתכלות זו –
קורה משהו.
"שנרות חנוכה מאירין לכל נפש ישראל
שיוכל לראות את עצמו הסתכלות שצריך לכל אדם...
חופש חדרי בטן
שהנקודה חיות שיש מהשי"ת בכל נפש
כדכ' ויפח כו'
מחפשת בחורין וסדקין בנפש האדם
אולי ימצא מקום ראוי להתפשט ולהאיר.
ממש כאור הנר שמחפש שמן שבפתילה..."
(שפת אמת לחנוכה תרל"ב)
התבוננות בנרות –
מסוגלת להאיר,
להעיר,
משהו בנשמה.
להיזכר שהנשמה מחפשת מקום.
שהיא עיקר החיות.
אני כבר שמה שנים משתדלת,
לפחות לילה אחד,
לשבת ולהתבונן בנרות.
זה לא קל...
פשוט לשבת ולהתבונן.
כל מיני תובנות היו מן ההתבוננות בנרות.
אך נראה לי שהגדולה ביותר –
תובנה לגבי היחס שבין הנשמה לגוף.
אם נאמר שהנשמה היא הלהבה והפתילה היא הגוף –
אזי הנשמה כל כך גדולה.
הרבה מעבר לגוף.
ואיננה בתוך הגוף.
אלא מרקדת.
מעליה,
מסביבה.
נוגעת ואינה נוגעת.
דינמית.
חיה.
למרות שבעצם זה פשוט...
לפעמים צריך להיזכר.
שהנשמה היא העיקר.
שלי,
ושל הסובבים אותי.
והפרשה מזכירה –
שלפעמים,
אחים מקנאים.
ולא יכולים דברו לשלום...
ושלפעמים,
או שכמעט תמיד,
מי שהכי קרוב לנו –
דווקא מולו אנו צריכים להיזכר בעניין זה.
שבאמת אנו משורש אחד.
והפערים,
המתחים,
הם לא העיקר.
אלא הטפל.
שבת שלום, וחג אורים שמח!