אחיות למסע,
השלב הראשון היה הגילוי של עולם שהסתתר ממש מעבר לכביש.
במקביל התחלתי לבנות מערכות יחסים חדשות-ישנות עם המשפחה, החברה ועם עצמי.
לו ידעתי
נסיכה קסומה שטה ומפליגה
בסירה מוזהבה סביבה נהרה
נלקחתי אל תוך עולמך.
מישהו נווט סירתי,
ממרום יד הושטה
להושיטה
אל חופה
של ארץ קסומה
לא ידעתי זיוה.
לו ידעתי
אלי ספינתי
מצרפת הייתי
את כל יקירי
את חברותי
משכבר הימים
כל מי שאמצא
בצמתי הדרכים
או בלב הימים,
לו ידעתי…
מכתב לחברת ילדות
נחל קטן זרם לידי ופני השתקפו מתוך מימיו, הבטתי בדבר המופלא הקרוי "פני אדם".
והם רק חלק קטן מאותו מכלול נפלא הקרוי "אדם", נזר הבריאה.
ואז עלתה בכל עוצמתה השאלה העולה בי כל פעם מחדש: מה קורה לטוהר הפנימי של האדם, מה קורה לשאיפות שלו לעולם נקי וטהור?
זוכרת את עצמי כילדה קטנה מלאת תמימות, טוהר ואמון באנשים. אהבתי עולם ומלואו, רציתי לתת, שאפתי לבנות עולם יפה המושתת על אהבה, רעות, שותפות, הבנה, אחוה ונתינה מלב אל לב.
היו לי חלומות נפלאים כיצד יראה עולמי בבגרותי, על הבית שאבנה, על הילדים שאגדל ואוהב.
לא רק אני חלמתי, כולם חלמו, גם את חלמת, ומה קרה לחלומות?
השנים עוברות, אט אט גדלים, ולאט לאט לא נותר מכל החלומות אלא תל חורבות. האדם הופך למעֵין בית קברות ענקי שבו מצבות מצבות, כשמתחת לכל מצבה קבורה שאיפה אחרת לטוב, ליופי, לשלמות, לאהבה, לנתינה, לרכות ולהרמוניה עם העולם.
ואז מתרחש תהליך נוסף: אט אט האדם לומד להסתגל, פשוט מתרגלים ונסחפים…
מתחילים לחשוב כי כל החלומות על עולם טוב, יפה, נעים, רחמן, חם וכדו’ אינם אלא אשליות ילדות, ואין להם מקום בעולמו של המבוגר בעולמו של האדם המביט על החיים "בצורה מפוכחת".
צעד אחד צעד נעשים קשים, קשוחים, אטומים, ומחוספסים לגבי הקורה בעולם כולו – ובעולמו הקטן של הפרט.
בתחילה עוד מנסים לצעוק,לזעוק: "לא, זה לא העולם שעליו חלמתי, לא כך צריך לחיות"!!!
שלב אחר שלב נחלשות הזעקות ורק הדממה נותרת.
כל מה שנשאר הוא חוסר אונים תהומי וקבלת העולם כפי שהוא.
רק ברגעים מועטים, ברגעים בהם האדם זוכה לשמוע את קול פנימיותו, עולות תחושות של רכות, שקט, זרימה עם הסובב אותך ואהבה עצומה לעולם!
ואהבה גדולה לאנשים שבתוכו.
כך קרה לחלומות שלך, כך קרה לחלומות של כולנו, גם שלי… אבל יום אחד חשתי בכל כוחותי כי אינני מוכנה לוויתורים!
חשתי שניתן לחיות בעולם הזה בצורה אחרת!
היתה זו התעוררות חזקה, מעין ניעור מוחלט מתוך המציאות בה חייתי.
הלכתי בעקבות הקול הפנימי שאמר לי:
אפשר לחיות אחרת!
אפשר…
כך הגעתי לעולם התורה, ושם בתוך עולם הנראה למתבונן מבחוץ כעולם שחור, פרימיטיבי, מצומצם, עולם שכולו רק איסורים והגבלות דווקא שם מצאתי את עצמי.
שאלות רבות מצאו את פתרונן: מדוע אני יהודיה? מה פירוש הדבר? מדוע זה מחייב אותי ובמה?
כאמור, סוף סוף, לאחר שנים רבות של תהיות מצאו שאלות אלה את פתרונן.
קשה מאוד להסביר לאדם אחר מהם חיי התורה, ובוודאי שאין דַי בפגישה חטופה.
כדי להבין דבר זה יש לחיות את הדברים, והכתיבה אינה אלא נסיון להבהירם ולו במעט.
עתה התרחש בתוכי תהליך מופלא.
אט אט ירדו הקליפות, וכל אותם חלומות שקברתי החלו להתעורר מחדש, עתה חשתי כי הם מסוגלים להגיע לידי מימוש.
שוב יש ברק בעיניים ומין אור פנימי בוקע מתוכן. שוב מביטה בראי והטוהר הישן והמוכר של שנות הילדות חוזר לשכון בפני.
אט אט נמוגות צלקות העבר,
הכל בתוכי – הולך ומתחדש.
והעיקר –
שבתי לאהוב בכל ליבי
את האנשים,
את העולם,
את הבריאה,
ואת מי שברא כל אלה!
לחברת נעורים – השחקנית שרי צוריאל (קיפי)
עוד מעט יאירו אורות הבמה.
לאט יפתח המסך
בפתח תופיעי את.
שם בקהל רבבות צופים
למוצא פיך מייחלים, מצפים.
מה רב הקסם
של עולם הבמה
משכרות, מפתות
העוצמה, הגדולה.
מהצד מביטה
כמה משקר
משכר וסוחף
עולם הבמה
מחיאות הכפיים
הומות מהדהדות
את המיית הנפש
בולעות, משתיקות.
לסיום, שיר מוכר מתוך אוסף שירי א"י הישנה אשר גדלנו עליהם, ומשרציתי לשירם עם ילדי כתבתי להן מילים חדשות וקראתי לאוסף זה: "שיכור ולא מיין" – מקבץ שירי כיסופין.
שירה מהנה.
לפי "אילו ציפורים (נעמי שמר)"
זכות אבות
אלו דמעות הזילו פה כל האבות
אלו אוצרות נבעו מכל הלבבות
אלו מעינות גלשו מכל המדרונות
אלו קורבנות הקריבו כן- כל הדורות
כל דמעות הטוהר
כל עוצמות הזוהר
כל הכאבים העצורים
כל אשר זקנינו
עבדו כאן בשבילנו
כל האוצרות לא אבודים
כל אותם דברים
חזרו אלינו הנכדים
כל האוצרות –
אינם, אינם כלל אבודים
כל ההשקעות –
בהצמדה מלאה חוזרות
כל הבכיות –
הרי למעלה אגוּרות
כן אני מודעת
כן אני יודעת
אין זו זכותי בכלל, בכלל
כן אני זוכרת
בליבי אומרת –
זכות אבות הצילה את הכלל.