ספירת העומר היא אחת המצוות המוזרות ביותר שיש ביהדות. פשוט לספור 50 יום מפסח ועד שבועות. מתברר שיש קשר הדוק בין הרעיון הפנימי שעומד מאחורי ספירת העומר וההלכות של ספירת העומר לבין שמירת הבריאות והתהליך שעובר על אדם שעושה שינוי באורח חייו. כדי להבין את הקשר, צריך להבין את הרעיון שעומד מאחורי ספירת העומר.
הרעיון הפנימי מאחורי ספירת העומר: עם ישראל הצטווה לספור 50 ימים החל מיציאת מצריים ועד מתן תורה. למעשה זו הייתה ההכנה שהם היו צריכים לעשות כדי להגיע מוכנים להר סיני ולקבל את התורה. תשאלו בצדק, כיצד ספירת הימים מכינה את האדם למעמד הר סיני, הרי בסך הכל נדרש כאן לספור, פעולה פשוטה למדי שכל ילד יודע לעשות. יתרה מזאת אם מדובר בסתם ספירה טכנית של הימים עד מתן תורה, יש כאן משהו לא הגיוני. הרי כשסופרים את הימים עד לאירוע מסויים וחשוב, עושים מה שנקרא ספירה לאחור. ילד בבית הספר מכין “טבלת יאוש” של הימים שנשארו עד החופש הגדול, המאורע אליו הוא מחכה בכליון עיניים – נשארו עוד עשרה ימים לחופש הגדול, נשארו עוד תשעה ימים עד החופש הגדול וכן הלאה וכן הלאה. אם העניין הוא לספור את הימים עד מתן התורה, הרי שהספירה הייתה צריכה להיות, עוד חמישים יום מתן תורה, עוד ארבעים ותשעה יום מתן תורה, עוד ארבעים ושמונה יום למתן תורה… מכך שהספירה היא מאחד ועד חמישים, ברור שלא זו הכוונה בספירה, אלא משהו אחר.
אם כך, אז מה הכוונה האמיתית בספירת העומר? את התשובה לשאלה הזו עונה לנו המגיד ממזריטש, בחיר תלמידיו של הבעל שם טוב וממשיך דרכו כמנהיג תנועת החסידות. ידוע שהמילים בשפה העברית הן לא אקראיות ולכל מילה ושורש של מילה יש חשיבות ומשמעות ואם יש שתי מילים שיש להם את אותו השורש ואותן האותיות, הרי שיש קשר פנימי כלשהו בינהן. המגיד ממזריטש מסביר שלא במקרה לספור זה אותו השורש כמו המילה ספיר. ספיר זו אבן בהירה שבוהקת, אבן שכביכול מאירה. האדמו”ר הזקן, תלמידו של המגיד ממזריטש ומייסד חסידות חב”ד, מסביר את דבריו של רבו המגיד, בכך שכל הרעיון של 50 הימים בין יציאת מצרים ומתן תורה, הוא להפוך את עצמנו להיות כמו אבן ספיר, אבן שמאירה, כלומר לתקן את כל המידות הרעות שלנו, שמאפילות על האור שלנו, כדי שבאמת נאיר. כל אדם הוא בעצם אבן ספיר, מקור אור, רק לפעמים הבהירות הזו לא נראית מבחוץ, כמו אבן בוהקת שמכוסה בבוץ. העבודה בחמישים הימים בין פסח למתן תורה היא לנקות את הבוץ הזה – לספור, להפוך להיות כמו אבן ספיר. בפועל, כאמור, ניקוי הבוץ מעצמנו, היא העבודה של תיקון המידות שלנו, לתקן את מידת הכעס, הקנאה, הגאווה, הקמצנות, האגואיזם, העצלנות, האדישות ועוד ועוד. זאת ההכנה למתן תורה, להגיע להר סיני כאשר אנחנו נקיים ובוהקים. ההסבר הזה גם עונה כבדרך אגב על אחת הקושיות הידועות שיש על ספירת העומר: הפסוק שמצווה על מצוות ספירת העומר הוא הפסוק: “וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה” (ויקרא כג, טו). נשאלת שאלה, הרי ידוע שאין מילים מיותרות בתורה. מדוע אם כך התורה משתמשת בביטוי “וספרתם לכם”. אפשר היה להגיד וספרתם ממחרת השבת… המילה לכם לכאורה, לא מוסיפה שום דבר ונראה שהיא מיותרת. יכולנו להבין בברור את הציווי לספור שבעה שבועות גם בלי המילה “לכם”. התשובה מובנת אם מסתכלים על הרובד הפנימי של ספירת העומר, כפי שהסבירו המגיד ממזריטש והאדמו”ר הזקן. העבודה היא לא רק לספור, כמו שלומדים בגן הילדים, אלא העבודה היא “לספור” את עצמנו, לתקן את המידות. המגיד הסביר שצריך שה”לכם” יהיה בהיר. כלומר, המילה “לכם” רומזת שבעצם לא מדובר כאן סתם בספירה טכנית של הימים, אלא הספירה היא הספירה של עצמנו, שאנחנו נהיה בהירים ומאירים. כעת אפשר להבין מדוע הספירה היא ספירה מאחד ועד חמישים ולא ספירה לאחור מחמישים ועד אחד.
התורה רצתה לרמוז לנו שכאשר אנו עובדים על המידות שלנו, צריך תמיד להסתכל על הדרך שכבר עברנו ולא על עוד כמה נשאר. עברנו יום אחד, עברנו שני ימים וכו’. אדם שיתבונן באמת בעצמו עלול לראות שבעצם הוא מלא אינטרסים ואגואיזם ושיש לו עוד דרך ארוכה מאוד לעבור עד שיתקן את עצמו. מחשבה כזו עלולה להוביל ליאוש ולמסקנה שאין סיכוי להגיע למטרה ואז לוותר מלכתחילה. אדם צריך לההסתכל על הדרך שהוא כבר עבר, על הדברים שהוא כבר תיקן. התבוננות כזו תתן לו כח להמשיך בדרך. זו התבוננות שמביאה לשמחה.
כאן מגיע הקשר הראשון לשמירת הבריאות: שמירת הבריאות דורשת לא פעם לשנות הרגלים מהקצה אל הקצה. אדם שרגיל לאכול מזון תעשייתי, בשר כל יום, מוצרי חלב, חטיפים, שתיה קלה ממותקת, הרבה כוסות קפה כל יום, מיונז, פלפל, פיצות, עוגות ומאפים בקונדיטוריות עלול להסתכל על אדם שאוכל רק מזון בייתי, שותה רק מים, חליטות צמחים ומיצים ירוקים, מכין שייק ירוק כל יום, מנביט את כל הקטניות שלו, מאדה את הירקות, אוכל 8 סוגי נבטים ירוקים, מכין פשטידות בלי ביצים ולחשוב שאין לו בכלל סיכוי אי פעם להגיע לרמה הזאת. הוא עלול לוותר על ביצוע שינויים באורח חייו, כי הוא לא מסוגל לדמיין את עצמו מגיע למצב של חברו. אומרת לנו התורה, תתחיל ללכת, היום יום אחד לעומר. אל תסתכל על כמה עוד יש לך ללכת ולשנות, תסתכל על הדרך שכבר עברת. הפסקת לשתות קולה? עברת יום אחד! הפסקת גם לאכול בורקסים? עברת ליום השני! במקום שלוש כוסות קפה ביום, אתה שותה עכשיו רק שתי כוסות? עברת ליום השלישי. התורה יודעת, שלעשות שינויים בחיים זה לא תמיד דבר קל. במיוחד לעשות שינויים בעצמנו, לתקן את המידות שלנו ואני מוסיף גם לעשות שינוי בתזונה שלנו. זה לא דבר קל כלל וכלל. לא פשוט להיגמל מהרגלים של שנים רבות. לכן התורה נותנת לנו הדרכה איך לעשות זאת – לדעת להעריך אפילו שינוי קטן לטובה שעשינו. כל צעד ואפילו צעד קטן, שלכאורה הוא בטל בשישים, מקרב אותנו למטרה. זו צורת ההסתכלות הנכונה. את זה ספירת העומר רוצה ללמד אותנו. עכשיו, אחרי שהבנו את הרעיון הפנימי מאחורי ספירת העומר, נוכל להבין כמה מן ההלכות המוזרות שלה.
מדוע מברכים את הברכה על ספירת העומר כל יום מחדש? לפני כל מצווה שאנו עושים, אנחנו מברכים ברכה: “ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת קודש/ להדליק נר חנוכה/ על ביעור חמץ / לישב בסוכה/ על ספירת העומר ועוד ועוד, כל מצווה לפי הסיומת שלה. לכאורה, הציווי הוא הרי לספור חמישים יום. זו המצווה. כך כתוב. אם כך, היה צריך לברך פעם אחת ביום הראשון את הברכה וזהו. ההלכה קובעת שיש לברך כל יום שוב פעם. מדוע? אנחנו הרי לא מתחילים מצווה חדשה ובכלל, עוד לא סיימנו את המצווה הקודמת של ספירת חמישים יום, אז מדוע צריך לברך כל יום מחדש? התשובה היא שוב על פי ההבנה של פנימיות העניין. כשעוסקים בתיקון המידות, העבודה מתחילה כל יום מחדש! כל יום כביכול זו מצווה חדשה. אם אתמול לא כעסת, זה לא אומר שגם היום לא תכעס. גם היום אתה צריך לעבוד על שליטה במידת הכעס. היום יש התמודדות חדשה ועבודה חדשה ולכן מברכים שוב מחדש, כי זו לא מצווה שעושים פעם אחת וזהו. זוהי מצווה מתמשכת שמתחילה כל יום מחדש. כך גם כאשר עושים שינויים בתזונה. כל יום יש להתמודד עם הפיתויים מחדש, כל יום יש להוסיף ולהתקדם בדרך ואולי לעשות עוד צעד קטן בשיפור התזונה.
מדוע כל אדם חייב לברך לעצמו? יש עוד פרט מוזר וחריג בהלכות הקשורות לספירת העומר. על מרבית המצוות, אדם לא חייב לברך בעצמו. מישהו אחר שגם הוא מתכוון לעשות את המצווה, יכול לברך ולכוון במחשבה שהברכה תחול ותהיה תקפה גם עבור חברו. למשל, יש מצווה לעשות קידוש לפני סעודת השבת וללגום יין. על פי ההלכה אין בעיה שאדם אחד יברך את הברכה על הקידוש “בורא פרי הגפן” והאחרים לידו ששומעים את הברכה ישתו לאחר מכן מבלי לברך בעצמם. כל זאת אם המברך התכוון שהברכה שהוא מברך היא גם עבורם והם התכוונו שהברכה שלו תהיה תקפה גם לגביהם.
לא כך הדבר לגבי מצוות ספירת העומר. אי אפשר על פי ההלכה לספור את ספירת העומר ולהסתמך על הברכה של אדם אחר, גם אם הוא התכוון שהברכה תהיה תקפה גם עבורך. זה לא עובד. כל אחד חייב לברך לעצמו. על פי פנימיות העניין זה מובן. עבודת המידות היא עבודה אישית של כל אחד ואחד. אף אחד לא יכול לעשות את העבודה הזאת עבורך. התורה רצתה ללמד אותנו שאדם חייב לקחת אחריות על חייו ועל אישיותו ואם הוא מוצא בה פגמים, הוא זה שחייב לתקן אותם ורק הוא יכול לתקן אותם. כך גם לגבי שמירת הבריאות והאכילה הנכונה. אף אחד לא יכול לשמור על הבריאות שלך במקומך. אף אחד לא יכול לאכול את המאכלים הנכונים עבורך. זה משהו שאתה חייב לעשות בעצמך. אדם חייב לקחת אחריות על חייו ולעשות את הנדרש ממנו בעצמו. אפשר לכוון, אפשר לסייע, אפשר לתמוך, אבל אי אפשר לעשות את העבודה במקומך. את זה התורה רצתה ללמד אותנו, בכך שבניגוד לשאר המצוות, כאן כל אחד חייב לברך לעצמו.
מדוע הספירה נקראת ספירת העומר ולא ספירת מתן תורה? יש שאלה נוספת שמתבקשת. כל המטרה של הספירה, גם בפנימיות, היא להתכונן לקראת מתן תורה. אז לכאורה, השם של המצווה היה צריך להיות ‘ספירת מתן תורה’. מדוע השם הוא ספירת העומר? העומר הוא שם הקורבן שעם ישראל נצטווה להקריב מייד לאחר יציאת מצריים. קורבן של שעורה. מדוע הספירה נקראת על שם הקורבן שמקריבים ביום הראשון לספירה ולא על מטרת הספירה – מתן תורה? הגמרא מספרת לנו ששעורה הוא מאכל בהמה. איך כל זה קשור לתיקון המידות של ספירת העומר?
החלק הרוחני שיש בכל אדם, הוא בעצם שני חלקים. יש בנו חלק רוחני שנקרא “הנפש האלוקית”. זהו חלק אלוקה ממעל ממש. חלק רוחני טהור בקרבנו, מושלם, שלא צריך שום תיקון. חלק רוחני שכל כולו אור ורצונו זה רק לעשות טוב ולהאיר, גם אם זה במחיר של נזק לעצמו. זו הנשמה הטהורה שיש בכל אדם. אבל יש בנו חלק רוחני נוסף שחז”ל קראו לו “הנפש הבהמית” – זהו חלק רוחני בנפש שלנו שחושב רק על טובתו והאינטרסים שלו. זה חלק שבנפש שמה שמניע אותו זה החיפוש אחר עונג עצמי ללא שום שיקול אחר. חז”ל נתנו לחלק הרוחני הזה את השם “נפש בהמית” משתי סיבות. סיבה אחת היא מכיוון שבהמות מתנהלות בעולם בצורה הזו. הן עושות את הפעולה שמביאה להם מקסימום עונג. אם הן רעבות יותר מעיפות הן תלכנה לצוד או ללחך עשב. אם הן עיפות יותר מרעבות, הן תלכנה לישון. ההכרעה מה לעשות בחיים היא רק לפי התאווה החזקה באותו הרגע. הבהמה לא תקריב את עצמה למען מישהו אחר או אידאל אחר. כך גם הנפש הבהמית באדם. זה החלק שבנו שחושב רק על טובתו. סיבה שניה לשם “נפש בהמית” היא שלמרות שהנפש האלוקית היא טהורה וכולה רק טוב, אין לה כוחות לבצע ולממש את הטוב הזה. לבהמה יש כח. יש פסוק שאמר החכם באדם שמתאר זאת: “ורב תבואות בכח שור” (משלי יד, ד). כלומר, אפשר לחרוש ולקבל תבואה רבה, דווקא כשמשתמשים בכח של השור (בהמה). אם הנפש הבהמית תהיה מוכנה להשתמש בכוחות שלה עבור הרצונות של הנפש האלוקית, הרי שהנפש האלוקית תוכל להגיע להישגים וביצועים נעלים הרבה יותר, מאשר אם היא תסתמך רק על הכוחות המועטים שלה. כלומר, לא מספיק רק רצון טוב וכוונה טהורה, צריך גם את הכח לממש אותו. את הנפש האלוקית לא צריך לתקן. היא כבר מתוקנת, טהורה לחלוטין. תיקון המידות הוא בעצם תיקון הנפש הבהמית, שתפסיק לחשוב רק על עצמה, שתפסיק לחפש רק את התענוג הפרטי שלה (כל כעס על אדם אחר נובע מכך שמישהו לא עשה כפי רצוני. אני במרכז, רק רצונותי הם החשובים ולכן יש כעס כשזה לא מסתדר כפי שרציתי). השעורה (קורבן העומר) הוא כאמור, מאכל בהמה. התורה רצתה לרמוז לנו שוב שבעצם, נכון שכל מטרת הספירה היא להגיע מוכנים למתן תורה, אבל הדרך לעשות זאת היא תיקון הנפש הבהמית ולכן כל ימי הספירה נקראים על שם הקורבן של היום הראשון שהיה מאכל בהמה.
יש עוד פרט חריג ביותר לגבי ספירת העומר. משהו שאין לו אח ורע בכל התורה כולה! יתכן מצב שבו שני אנשים נמצאים באותו המקום ואדם אחד סופר היום שמונה ימים לעומר ואילו האדם השני סופר היום תשעה ימים לעומר! ושניהם צודקים. אף אחד מהם לא התבלבל בספירה! אלו ואלו דברי אלוקים חיים.
איך זה יתכן? יש קו שנקרא קו התאריך. זהו קו דמיוני שעובר אי שם באמצע האוקינוס השקט. קו מוסכם שמי שעובר אותו בצעד אחד, בעצם עובר ברגע אחד יום קדימה או יום אחורה. במקום אחד השעה עכשיו היא יום שלישי, שבע בבוקר ומטר אחד הצידה התאריך הוא יום שני, שבע בבוקר! אם אדם עובר את קו התאריך במהלך ימי ספירת העומר, כגון אדם שטס מיפן אל החוף המערבי של ארה”ב ונוחת בסן פרנסיסקו הרי שכאשר הוא יכנס לאחד מבתי הכנסת בעיר, המקומיים יספרו את הספירה שהוא כבר ספר אתמול. נשאלת שאלה מה הוא צריך לספור? את הספירה בהתאם למקום שהוא הגיע אליו (ואז למשל יצא שהוא יספור פעמים היום שמונה ימים לעומר), או את הספירה בהתאם למספר הימים שחלפו מרגע שהוא החל לספור? הרבי מלובביץ הכריע בשאלה הזו וקבע שעל האדם לספור על פי מספר הימים שחלפו מרגע תחילת ספירתו הפרטית, ללא קשר לספירה של אנשי המקום! אגב, פסק הלכה זה יוצר מצב, שלאותו אדם שטס מיפן לחוף המערבי של ארה”ב, חג השבועות יחול יום קודם לעומת המקומיים! כלומר, יווצר מצב שעבורו זה יום חג והוא לא מניח תפילין ועבור האנשים שעומדים לידו, זהו יום חול רגיל והם מניחים תפילין!
זוהי הלכה מאוד מוזרה שאין כמותה בכל התורה. למשל, ידוע שאת פורים חוגגים ביד’ אדר, אך בירושלים חוגגים את פורים בטו’ אדר (כך כתוב במגילת אסתר – ערים שמוקפות חומה חוגגות בטו אדר). אדם שגר בתל אביב כל השנה, אם הוא שוהה בטו’ באדר בירושלים, הוא חייב לחגוג את חג הפורים בטו’ אדר כמו אנשי המקום. ואם אדם שהה ביד’ אדר בתל אביב וחגג שם את פורים ולפני השקיעה נסע לירושלים והוא ישהה את כל טו’ באדר בירושלים, הרי שהוא יחגוג את פורים פעמים! הוא יעשה את מה שעושים אחרים במקום אליו הגיע. אבל בספירת העומר זה שונה. בספירת העומר כל אחד סופר לעצמו, ללא קשר למה עושים אחרים לידו. התורה רצתה ללמד אותנו שבכל הקשור לתיקון המידות, העבודה היא אישית וביחס לעצמך בלבד. לא משנה מה הדרגה הרוחנית של האחר ואיפה הוא נמצא בדרך. משנה כמה אתה התקדמת ביחס לעצמך. את תנסה להשוות את עצמך ביחס לאחרים. תבדוק את עצמך ביחס למה שספרת יום קודם. תבדוק את עצמך ביחס למה שאתה היית יום קודם! מסופר ששאלו פעם את רבי זושא מאניפולי, מה תענה כאשר תגיע לעולם האמת וישאלו אותך למה לא היית משה רבינו. הוא ענה: אני לא מפחד שישאלו אותי למה לא היית משה רבינו. אני מפחד שישאלו אותי למה לא היית זושא… כל אחד צריך להיות את מה שהוא אמור להיות ושיש ביכולתו להיות על פי נתוני הפתיחה והכשרונות שקיבל. אדם צריך לשאול את עצמו האם הוא משתמש נכון בכוחות ובכשרונות שקיבל, האם הוא משתפר ומממש את מלוא הפוטנציאל שלו. אי אפשר להשוות את עצמך לאדם אחר שיש לו נתוני פתיחה שונים משלך. לכל אדם יש את קו הזינוק האישי שלו בחיים וההצלחה היא לא לאן הגעת, אלא כמה התקדמת מאיפה שהתחלת! את זה רוצה ללמד אותנו ההלכה המיוחדת הזו של ספירת העומר. הספירה היא אישית וביחס לעצמך בלבד. כך בתיקון המידות וכך גם בכל הקשור לשמירת הבריאות. אל תנסה להשוות את עצמך למישהו אחר ולאכול בדיוק כמוהו. מצב בריאותך לא זהה למצב בריאותו. לא בהכרח מה שמתאים לו, מתאים גם לך. הקושי שלך לא בהכרח זהה לקושי שלו. תנסה לשפר את בריאותך ותזונתך בהתאם למה שספרת אתה יום קודם, בהתאם למה שהיית יום קודם ובכלל לא משנה היכן נמצאים האחרים.
סיכום – מהם הכללים הרלוונטים לשמירת הבריאות שאפשר ללמוד מספירת העומר?
מברכים בכל יום מחדש – בכל יום האתגר מתחיל מחדש. זה שאתמול הצלחת לא לאכול אחרי שבע בערב, לא אומר שהנסיון כבר מאחוריך. גם היום תאלץ לעמוד מול הניסיון הזה. שמירת הבריאות היא עבודה יומיומית וכל יום הוא יום חדש. יש בזה משהו מאוד מנחם. גם אם אתמול לא עמדתי בפיתוי, היום זה יום חדש, היום אצליח להתגבר על התאווה ולעשות את מה שנכון לעשות. אפשר בכל יום לפתוח דף חדש.
“וספרתם לכם” – אתם סופרים את עצמכם. בספירת העומר מדובר על תיקון הנפש ובשמירת הבריאות מדובר על תיקון הגוף. העבודה היא על עצמך. לא על משהו חיצוני. אתה מעצב את עצמך. אתה תהיה, מה שתחליט להיות.
הספירה היא בהוספה ולא ספירה לאחור כמו בטבלת יאוש – כאשר מתחילים תהליך, יש לדעת מה המטרה, אבל באותו הזמן יש להסתכל אחורה ולראות כמה כבר התקדמת. כאשר מטפסים על הר, חשוב מידי פעם לעצור ולהסתכל אחורה בסיפוק על הדרך שכבר עלינו.
כל אדם צריך לברך לעצמו – אף אחד לא יעשה את העבודה עבורך. הרופא, המטפל, התזונאי, הפסיכולוג, המאמן, בן/ בת הזוג, כולם יכולים לכוון, לסייע, להדריך, אבל את המלאכה עצמה רק אתה יכול לעשות.
כל אחד סופר לעצמו, ללא קשר לספירה של אנשי המקום – אל תבחן את עצמך בהשוואה לאחרים. מותר להסתכל על אחרים כמקור להשראה ולעיתים אף כמודל לחיקוי, אבל הצורה הנכונה להתקדם בחיים היא לשאול את עצמך האם היום אני אדם טוב יותר ומתוקן יותר ממה שהייתי אתמול. הבחינה והתוצאה היא ביחס לעצמך בלבד.
אז קדימה, תתחילו לספור!
שלכם, גיל יוסף שחר
*מרבית הרעיונות במאמר זה נלקחו מתוך ספרי חסידות ובמיוחד מספריו של הרבי מלובביץ.
ד”ר גיל יוסף שחר (M.D) הינו מומחה לרפואה תזונתית וראש המרכז לרפואת הרמב”ם