השראה ומסרים מתוך סיפורי מעשיות ר' נחמן מברסלב
שמחת חתן וכלה, האולם הומה ורוגש והריקודים עד לב השמיים. דמות הדורה מדדה בעזרת מקלה לעבר התזמורת הרועשת. זהו הסב הזקן שעבר את מראותיה של השואה ועתה זוכה לרוב נחת יהודי. נכדו הצעיר נישא כדת משה וישראל. "עצרו מיד!" מנפנף עם המקל לעבר איש הסאונד, וזה נעתר בבהילות ומנמיך את הווליום. המעגל נעצר באחת. מביט בנעשה בעיניים פעורות. הסבא עולה לבמה בתמיכת אחד מניניו ונוטל את המיקרופון מהזמר המופתע. הסב פונה לעבר החתן שעומד בטווח, מבט נבואי בעיניו: "תקשיב יקירי, התחתנת, אתה שמח. אך לא לעולם. דע לך שהבית שזה עתה בנית- עתיד להתפרק. ובכן, אני מבקש ממך שלא תהיה עצוב, כי כך ראוי לך. להתחתן ולהפסיד את הכול ברגע של טיפשות..." הקהל המשותק מתחיל להתלחש בנרגנות, החתן מאדים, אך הסב מתעלם וממשיך: כשיקרה המקרה המר עלייך להיות בשמחה גדולה, כי באמת על מה תתעצב? הן לכתחילה לא היית ראוי לכל זה, ואני סביך שעברתי את היטלר ימ"ש, כמה אשמח אם תתחזק למרות הכל!"
מה היינו אומרות על הסיטואציה הזאת? הייתכן? האומנם כך מדברים בחתונה? ואיך אפשר להכניס מחשבה נוראה כזאת של פירוק דווקא בשיא השמחה והחדווה? אך זה בדיוק מה שקורה כאן בקטע המעשייה הנפלא שלנו. דווקא ברגע השמח ביותר, כשתזמורת מנגנת והמשוררים משוררים- הודעה כזאת: אתה תרד מהמלוכה! וההנחיה: רק תהיה בשמחה!
מה הולך כאן?
סוד הנדנדה. המלך הוא מלכו של עולם, נותן לנו בניו יחידיו את הכתר. אך הכתר, לא שייך אלינו, הוא שלו יתברך. לכן, הוא מתנדנד מעל ראשנו, הרבה פעמים אף נופל ונעלם. למה הוא נופל? מדוע המלכות נלקחת מאתנו שוב ושוב? כי באמת המלכות לא שלנו- היא שלו יתברך! ועתה, אחרי שהיא נלקחת, נוכל להתחיל מחדש לנסות לקבלה בהשאלה עם קצת יותר ענווה ומידות טובות.
אך כאן טמון הסוד: יש התפארות מיוחדת בשמיים לראות אותנו נופלים ומתחזקים! המלך יהיה בשמחה יתרה כשיראה אותנו, בנותיו, אהובותיו מחזיקות את עצמינו בשמחה בשעת ירידה.
וכמו שבגיל שלוש אמא לימדה אותנו להזיז את הרגליים חזק-חזק, ביושבנו על הנדנדה. "קדימה, למעלה ולמטה!", עודדה אותנו בחיוך נלהב ומחאה לנו כפיים שהצלחנו לעשות את פעולת התנופה גם אם לא בשלמות. גם עתה: "נד-נד, תמשיכי!" מעודדים אותי מהשמיים, אבל אני שומעת קולות אחרים.
"כל הנחת רוח היא מהתנופה שתתני דווקא עכשיו אחרי הירידה", מגלים לי, וקולם נבלע בחוק הבחירה. אני יושבת בוכייה וכאובה. ליבי מוצף ברגשות קשים של ריחוק ודחייה. האם באמת רוצים אותי? אז למה נפלתי? למה ירדתי כל כך למטה? ואולי לא חפצים בעבודתי ולכן מכשילים אותי כך פעם אחר פעם? כל כך כואב לי!
הבחירה שלנו היא להקשיב לדברי הצדיקים האמיתיים שמספרים לנו על רחמי השם ואהבתו אותנו,
שמגלים לנו על האור הכי גבוה שנמצא דווקא במקום הכי נמוך ואותו נקבל אם נצליח להחזיק את עצמינו בשמחה גם אם נפלנו מהמלוכה. בספריהם כתוב על האהבה האינסופית שאוהבים אותנו, ללא תנאי. ואדרבה, כשכואב וקשה, השכינה איתנו עוד יותר, צועקת ובוכה: קלני מראשי, קלני מזרועי, משתתפת ומנחמת אותנו בשעת צערנו. "כי באמת כל ההתרחקות היא רק כולו התקרבות!". אומר לנו רבינו. אל תאמיני למראה עיניים.
הניסיון האמיתי זה לא להמשך אחר רגשות הלב הקשים. להמשיך למרות הכל. לכן, אמתח חיוך רחב על פניי השפופות, ואהיה בשמחה. דווקא כאן מהתחתית אזכה לעבוד אותו יתברך לשם שמיים. בלי כבוד וגאווה, ללא כתר.
רבי נתן סיפר על עצמו שהגיע למעלתו האדירה רק בזכות שהייתה לו התחזקות. ומהי התחזקות? שתהיה לנו בקיאות- הן בעלייה והן בירידה להמשיך תמיד לעבוד אותו יתברך, יעבור עלינו מה!
אז קדימה. בואו נזיז חזק את הרגליים, וניתן כזאת תנופה יפהפייה שתעשה נחת רוח בשמיים. והכתר? הוא ישוב! עתה נדע שהוא באמת לא שלנו. נזכור שכל הצלחה שיש לנו, הכל הוא ממנו יתברך- ונשמח! נשמח כל כך!
מעשה. פעם אחת היה מלך, והיה לו בן יחיד, ורצה המלך למסור המלוכה לבנו בחייו, ועשה משתה גדול (שקורין "באל"),
ובודאי בכל פעם שהמלך עושה באל הוא שמחה גדולה מאד, בפרט עתה, שמסר המלוכה לבנו בחייו, בודאי היה שמחה גדולה מאד.
והיו שם כל השרי מלוכה וכל הדוכסים והשרים, והיו שמחים מאד על המשתה.
וגם המדינה היו נהנים מזה שמוסר המלוכה לבנו בחייו, כי הוא כבוד גדול למלך, והיה שם שמחה גדולה מאד, והיה שם כל מיני שמחה: קאפעלייש (מקהלות זמר) וקאמעדייש (משחקי הצגות) וכיוצא מזה כל מיני שמחה, הכל היה שם על המשתה. וכשנעשו שמחים מאד, עמד המלך ואמר לבנו: היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לירד מן המלוכה, בכן תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה, רק תהיה בשמחה, וכשתהיה בשמחה גם אני אהיה בשמחה. גם כשיהיה לך עצבות, אף על פי כן אני אהיה בשמחה על שאין אתה מלך, כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה, אבל כשתהיה בשמחה, אזי אהיה בשמחה יתירה מאד.