מתנה בהתאמה | רחל וינשטיין
אנחנו מאד משתדלים לא להעדיף ילד אחד על האחרים. היום זה די פשוט.
האם אנחנו באמת אוהבים את כולם בדיוק אותו הדבר?
או שכן או שלא. אבל גם אם לא, אסור להראות העדפה.
כשקוראים את הפרשה ורואים שיצחק ורבקה העדיפו ילד אחד על משנהו ועוד לא ממש הסתירו זאת, מיד אנחנו במצוקה. איך אפשר ליישב את המציאות התנ”כית עם התפיסה המודרנית שלנו?
האם אפשר ליישב? האם צריך?
נראה לי שיש חשיבות בניסיון שלנו לא להפלות בין הילדים, אבל לפעמים אנחנו שואפים לשוויון מוחלט.
כאן לדעתי יש טעות.
לכל ילד יש יחוד, שונות. וכל ילד מגיע יחס שונה. שוויון מוחלט גובל בהתעללות, בהזנחה. צריך להעריך ולדייק מיהו הילד ומהם הצרכים שלו.
בהצלחה…
וגם כאן יש לנו תהייה על תפיסת המציאות של יצחק. האם הוא לא קלט מי זה עשיו? איך זה שאהב אותו יותר ורצה לברך דווקא אותו?
השפת אמת על הפרשה מסביר שכאשר יצחק בחר לתת לעשיו את הברכה הוא לא חשב שעשיו צדיק. הוא לא חי באשליות.
הברכה שרצה יצחק לברך את עשיו, המתנה שרצה להעניק לו הייתה מותאמת בדיוק. ברכה זו היא שגם כאשר יהיה רחוק מאד מן הקדושה, שיוכל למצוא את דרכו בחזרה. שיראה במציאות הרחוקה אור של ה’.
הוא הבין שעשיו יגיע למקומות שרחוקים מעולם הקדושה. הוא רצה לפתוח לו פתח לחזור.
ברכה זו הייתה נראית לו מתאימה לעשיו ומיותרת ליעקב. הרי יעקב הוא איש תם יושב אוהלים. לאן הוא כבר ייפול?
יעקב הבין את כל זה, אבל הוא לא דאג רק לעצמו. הוא דאג גם לדורות הבאים. הוא רצה גם ברכה נפלאה זו של ראיית האור בתוך החושך, של הפתח לחזור. הוא ידע שבניו ובני בניו וקלעו לכל מיני מקומות מרוחקים.
יעקב עשה מאמץ אדיר להעניק מתנה זו לדורות הבאים.
גם יעקב לא חי באשליות. היא הבין שזרעו ינדוד מן הארץ המובטחת ומדרך הישר.
הוא ידע שבסופו של יום הדבר החשוב ביותר הוא לפתוח פתח. שמה שלא יהיה, עם כל הטעויות שבדרך, הכי חשוב לא לטרוק את הדלת. להשאיר דרך חזרה.
את הברכה בזו הוא ידע שהוא צריך לקבל, ולהעניק לנו. הדורות הבאים.