מתה עלייך
לפעמים הדיבור היומיומי כולל ביטויים כמו:
“מתה עלייך”
“וואי, היית מתה!”
“למות, למות.”
השימוש הזה, בלי חשבון, במילה מוות, הוא לא פשוט.
נכון, אני רעבה.
אבל “מתה” מרעב?!?!
ברוך ה’ לא ממש.
ונכון, אני אוהבת מאד את בני משפחתי. כן, אולי גם את רכושי. (בחלקו…)
אבל “מתה” עליהם? זה ביטוי חזק מאד.
פרשה הקודמת, פרשת תולדות, פגשנו את מי שביזה את הבכורה כי “הנה אנכי הולך למות ולמה-זה לי בכורה”? (בראשית כ”ה:ל”ב)
עשיו רעב ועייף, אבל הולך למות? לא הגזמנו?
אחרי כל המילים היפות, כיצד אנו מסבירים את דבריה של רחל אמנו בפרשתנו “הבה לי בנים ואם אין, מתה אנכי.”?!
אני חייבת ילדים. חייבת.
או שאמות.
ויעקב אבינו עונה לה, לכאורה בצדק, התחת אלהים אנכי? אני יכול לספק לך פרי בטן?!?!
רש”י מסביר את דבריה של רחל, שאכן מי שאין לו ילדים חשוב כמת.
הרצון להוליד ילדים הוא רצון עז, רצון בסיסי. והחוויה של עקרות היא חוויה קשה. מאד.
ובכל זאת מילותיה של רחל קשות.
האלשיך מנתח את הפסוק :
“ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחותה ותאמר הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי.” (בראשית ל:א)
האלשיך מעיר שהמילה “ליעקב” לכאורה מיותרת. למי תלד רחל אם לא ליעקב?
הוא מסביר שרחל חששה שאולי הסיבה לכך שהיא לא ילדה קשורה ליעקב. כאשר מסרה רחל את סימניה ללאה היא עשתה חסד גדול עם לאה, אך בכך גרמה סבל רב ליעקב. רחל חששה שאולי כעת היא נענשת על כך.
מה גם שלאה רק נהנית ממעשיה ויולדת ילד, ועוד ילד…
אם אכן עקרותה היא עונש על פגיעתה ביעקב, התיקון לכך תלוי גם ביעקב ובכך שיסלח לה. היא מבינה שאם יתפלל עליה אין עדות גדולה מזו שהוא סולח לה. ואם יראו משמים שסלח לה, אולי תתברך בפרי בטן.
ובכל זאת מה אם הביטוי הקשה “ואם אין מתה אנכי”?
האלשיך מסביר שמי שמקנא, הוא כמו חי מת. חייו אינם חיים.
רחל חיה עם אחותה. הם חולקות בית, בעל, חיים. זה מצב מורכב מאד. אם הבית רווי חום ואהבה, זה נסבל.
אם יש קנאה ושנאה, זה ממש בלתי נסבל. ממש חיים שאינם חיים.
רחל חיה לצד אחותה הוולדנית שלמענה ויתרה על בעלה האהוב.
בכך שמסרה ללאה את הסימנים לא רק שהכניסה צרתה אל תוך ביתה אלא שגם איבדה את אמונו של יעקב, ואולי אף פחתה אהבתו אליה.
רחל רואה בקרבה קנאה. היא מקנאת באחותה.
והיא אומרת שחיים של קנאה אינם חיים, כמאמר חז”ל “מאה מיתות ולא קנאה אחת”. (דברים רבה ט:ט)
ואכן כך.
המקנאים כל היום חושבים על מה שאין לי, ומה שיש לאחר. לא חיים את החיים. פוזלים תמידית אל עבר האחר. הדשא הירוק.
ורחל מבקשת בנים. ומבקשת מחילה.
כי ילדים זו שמחה, וקנאה אוכלת מבפנים. שורפת כל חלקה טובה.
ילדים מוצאים אותנו מעצמנו, דורשים נתינה, פריצת גבולות העצמי.
וחיים בלי נתינה, בלי יציאה מהעצמי,
מאפשרים שקיעה. קנאה. וכן, גם שנאה.
ורחל רוצה לחיות.
לתת.
ללדת ילדים.
ולא לקנא.
ואולי רחל מזכירה לנו שגם עם ילדים וגם בלי, אנחנו מצליחים לקנא.
מידי פעם…
היא מזכירה לנו שאם אנחנו מקנאים, איננו חיים.
ההסתכלות על האחר יכולה לבוא ממקום של מחשבה כיצד אוכל לתרום לו, ויכולה לבוא ממקום של מה יש לי שלי אין. במה הוא הצליח יותר ממני.
ההסתכלות יכולה להיות יציאה מגדרי האני, או שקיעה באני.
ואולי רחל קוראת לנו להסתכל על האחר במבט אוהד, חומל, מכיל ואוהב. ולא במבט בוחן, מקנא ומצמצם.
על האחר ועל העצמי.
ולא כי זה בא לנו טבעי…
לכל אלו שזה בא באופן טבעי ברוכים תהיו.
ולכל אלו שלא, גם ברוכים תהיו…
אבל יחד נמשיך במסע…