כשהיינו ילדים היינו מכינים בל”ג בעומר חץ וקשת. צריך למצוא את המקל המושלם. לא עבה מידי ולא דק מידי, שהוא מצד אחד חזק ומצד שני גמיש. כל פעם שמוצאים מקל מתאים שומרים עד שמוצאים מקל עוד יותר מושלם. ואז מקווים שיש במלאי של אמא מספיק גומי לכולנו. ילד ממש מסודר אולי אפילו קונה גומי בעצמו. נראה לי האני הייתי מאלו. רק הזיכרון מעלה באפי ניחוח אורנים.
אבל מה העניין של החץ וקשת? תמיד הסבירו לי שזה לזכר החץ וקשת שהכינו היהודים על מנת להילחם ברומאים. זה תמיד היה נראה לי קצת עלוב – להילחם באימפריה הרומית עם חץ וקשת. במיוחד הקשתות שאנחנו הכנו – בקושי הצלחנו לירות בהם…
אבל לאחרונה גיליתי הסבר נוסף לחץ וקשת שמופיע בבני יששכר. הבני יששכר מסביר שקשת יש לו משמעות יותר עמוקה. הגמרא אומרת לנו שבימי רבי שמעון בר יוחאי לא נראתה קשת בשמים (כתובות ע”ז).לכאורה אנו מבינים מגמרא זו שבזכות צדקותו של רבי שמעון לא נראתה קשת בימיו, לפי זה קשת בענן זה סימן לא טוב, זה המקור דרך אגב לרעיון שקשת הוא דבר שלילי.
עם הרעיון הזה תמיד היה לי קשה. איך יכול להיות שתופעת הטבע הזו המהממת היא דבר שמבשר רעות?!?!?
אז לאלו שמזדהות איתי הבני יששכר מבשר בשורה מרגיעה. אמנם בימי רבי שמעון לא הופיעה קשת, אבל כתוב בזהר שלקראת ביאת המשיח נראה קשת “בגוונין נהירין”. קשת ברורה ומרהיבה במיוחד מבשרת את בוא הגואל משיח צדקנו.
אז מה הסיפור של החץ וקשת והקשת בענן?
נראה לי שחלק מן העניין של הקשת, והחץ טמון בשמם וצורתם. החץ מורה על כיוון. גם בשמו וגם בפעולתו, מראה לנו את הדרך. לפני סוף הדרך יש חץ גדול מראה את הכיוון. לפני ביאת המשיח יש קשת ענקית. ברורה, צבעונית ויפה.
ואם נירה את החץ מן הקשת שבשמיים, לאן יהיה הכיוון? כמובן שכלפי שמייא. למעלה. זה מה שבאה הקשת להזכיר לנו – לאן פנינו מועדות. שכל ייעודינו לשאוף להתקרב לה’, לשאוף למעלה.
ולמה לא הייתה קשת בימי רבי שמעון? אולי מרוב אור לא היה צריך להזכיר לנו, אולי תורתו של רבי שמעון שהייתה אז חייה פועמת ונוכחת היתה הקשת המזכירה את הכיוון. התורה שהיא כרגיל גנוזה ואינה נראית לעין בזמן חייו של רבי שמעון היתה גלויה.
אבל לאחר מותו שוב נגנזה תורת הסוד והיה צריך לחפור ולחפש אותה, ושוב צריך מידי פעם תזכורת.
ובל”ג בעומר הילדים מזכירים לנו מהו חץ, מהי קשת. הם באים להזכיר לנו לאן פנינו מועדות. להביט השמימיה ולזכור לאיזה כיוון צריך לירות ולהתכוונן.
הפשטות שבה מתנהלים הילדים יכולה להזכיר לנו את האמיתות הפשוטות והאמונה הפשוטה.
כשאחד הילדים שלי היה בן 4 בערך הוא שאל אותי, למה כשאני מדבר עם ה’ והוא לא עונה לי? עניתי שאם תקשיב טוב טוב, תשמע אותו. אמרתי לו – תעצום את העיניים, וה’ יתן לך חיבוק גדול גדול. הוא עצם את העיניים ולאחר כמה שניות פתח עם חיוך גדול על פניו.
אני זוכרת שהרגשתי קצת שקרנית. לא שאני לא חושבת שהוא קיבל חיבוק מה’, ברור לי שהוא קיבל. רק כי אני לא תמיד חיה בחוייה הזו. האם האמירה שלי באה ממקום מאמין? או ממקום משכנע? הרגשתי שבעצם לא אני חיזקתי אותו אלא הוא חיזק אותי. בפשטות שבה הוא קיבל את דברי והרגיש את החיבוק של ה’. לא אני לימדתי אותו שיעור באמונה אלא הוא לימד אותי.
ושוב בל”ג בעומר, כמו בכל כך הרבה מצבים הילדים שלנו יכולים ללמד אותנו שיעור באמונה.
אז אני מאחלת לנו שבל”ג בעומר הזה נלמד מהילדים, וניזכר בזכות החץ וקשת שלהם בכיוון שלנו. ושבמהרה נראה את הקשת “בגוונין נהירין” המבשרת על בואו של משיח צדקנו.