היו לי תלמידות שהיו אומרות “נשבעת לך”. או גרוע יותר – “נשבעת בא-הים”.
כן, בנות בכיתה ט’ לפעמים מדברות כך.
זה היה מטריף את דעתי.
הן די מהר למדו שלא אומרים ביטויים כאלו לידי. אני בטוחה שמאחורי גבי זה המשיך.
הן תמיד היו אומרות לי, נו, די. זה סתם.
ואני התעקשתי שמילים זה לא סתם.
וכל שנה מחדש זוהי ההזדמנות שלי לחזור ולומר שמילים הן לא סתם.
פרשתנו פותחת בתזכורת כזו, שמילים הן לא סתם. בפרשת נדרים.
הנטייה שלנו בעולם המודרני היא לומר, אז אמרת? נו, לא נורא. גם הוא אמר, והם אמרו…
כל כך הרבה שטויות נאמרות. בפה ובכתב. וזה רק מתגבר.
במייל, בסמס, ווטסאפ, טוויטר, פייסבוק…
הבמות שבהן אנו יכולים לקשקש ולהמציא מילות שווא רבות כל כך. ואני בטוחה שלא הזכרתי את כולן, אני בטח לא מכירה את כולן, אני לא מעודכנת.
מילותינו היקרות נמכרות בזול. יש אינפלציה מטורפת.
ובפרשתנו אנו נקראים לחזור לאיזון. לזכור שכל מילה מחייבת. שלמילים יש כוח – צריך להיזהר.
“איש כי ידור נדר לה’ או השבע שבועה לאסר איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה”
אם אדם מתחייב במילים לעשות מעשה, או להימנע ממעשה, דבריו מחייבים.
רש”י מסביר את המילים לא יחל דברו – לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו דברי חולין.
המילים שאנו מוציאים מפינו, קדושים. אל לנו לזלזל בהן, להמעיט מערכן. לא לחלל אותן!
מילים בונות, אך ביכולתן גם להרוס.
אז קדימה, לבנות.