Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility מיומנה שלבעלת תשובה – פרק 5 – דיאטה רוחנית
top of page

מיומנה שלבעלת תשובה – פרק 5 – דיאטה רוחנית


דיאטה רוחנית


לאחרונה קראתי כתבה עם מדריכת הרזיה והורדה במשקל שבעצמה השילה קילוגרמים רבים. בכתבה היא מספרת מדוע אינה מכנה את התוכנית שהיא מציעה כ"דיאטה". אנשים שעושים "דיאטה" מתייחסים לתזונה שלהם כפרויקט חולף – קצר או ארוך בהתאם למצבם, אבל עדיין פרויקט. על פי ניסיונה, הגישה הבריאה והמשמעותית להורדה במשקל ולאוכל היא כאל שינוי כללי בהרגלים. לא פרויקט כי עם אורח חיים. ההורדה במשקל היא חלק מהמסלול, התחנות הראשונות. אבל אחריהן יש תחנות חשובות לא פחות – שינוי מהותי בהתייחסות למצבים ולהתמודדות, שמירה על המשקל "בחיים האמיתיים" וכו’.

כמובן שבדקתי את עצמי, ובעיקר את כישלונות הדיאטה שלי לאור התובנות הללו, אבל גם עלתה בי ההכרה של הסתכלות על התשובה כדרך חיים. ככל שמתקדמים בתהליך, ככל שמתחזקים באמונה, ככל שעובר הזמן, אפשר להסתכל אחורה ולהבין שדברים שעברנו הם "תחנות" בדרך. אני נזכרת במפגשים רבים ומרגשים שהיו לי בחיי: עם תחום לימודים, מקצוע, ולימוד תיאוריה/פילוסופיה מסוימת. עבורי כל אלה היו "פרויקט" סוחף, מפרה אבל חולף. משום מה (וברוך השם) כמעט אף אחד מהם לא הפך לחלק אינטגרלי מהזהות העמוקה שלי, מחיי, לאורך זמן.

אני מבינה שכך גם התשובה שבוודאי בתחילתה סוחפת, מרגשת, מטלטלת, והקשר עם הקב"ה- הגילוי, ההתקרבות, ובניית הקשר.

אבל להיות מסוגלת לומר "אני חוזרת בתשובה" (אתן יודעות שאני כבר אומרת את זה בפה מלא??) קשור בהכרה שהתשובה היא לכל החיים, שהיא אורח חיים ולמעשה אני מצהירה על הדרך שבה אני הולכת בה, ושאני מבקשת להיות בסופה "רזה" עם מחשבה של "רזה" לכל החיים…

ובתוך הדרך? "צדיק באמונתו יחיה" – מהי אמונתי? איפה הנשמה שלי מרגישה הכי נכון, נוח ומחובר? את זה אני עדיין מבררת, נותנת לנשמה להרוות צימאונה משיעורי תורה, ספרים וכל דבר שמחבר אותה אל שורשה.

השבוע חשתי חיבור כזה חזק במיוחד. לא אגזים אם אומר שכל נימי נשמתי נרעדו למשמע צלילי הקלרינט של ברני.

במסגרת מפגש מיוחד שזכיתי להיות נוכחת בו, ניגן ברני ניגונים שונים שחוברו לפני תקופת השואה ובמהלכה. זה לא חלק מהרפרטואר עליו גדלתי ומלבד שני ניגונים לא הכרתי אף ניגון שלא לדבר על המילים. זה ממש לא היו "הניגונים מבית אבא" כמו שאחת המשתתפות שיתפה חנוקה מדמעות.

זו היתה מנגינת הנשמה היהודית שחיברה אותי לנשמה היהודית שלי, "חלק אלוה ממעל",

שנסקה מעבר למרחבי המקום והזמן.

וישבתי מקשיבה לצלילים ולמשפטים הקצרים שברני סיפר על כל ניגון וניגון,על כל אדם ואדם. ובכיתי. כל כך בכיתי.

בכיתי מגעגוע על כל השנים שהייתי רחוקה מהיופי הצרוף הזה שנשמע באוזני, בכיתי מהודיה לאבא שבשמים שמזכה אותי ומקרב אותי כל יום עוד קצת, אליו.


והתובנה האישית שלי בדרך מהמפגש הביתה, היתה שהחיים שלי והבחירות שלי היום,

כבר לא יכולים להישאר בקטן ובמצומצם שלי – שכל עשייה שלי, כל כישרון שהקב"ה צייד אותי בזמן שירדתי לכאן, יש לו מטרה ומשמעות ותכלית, וחלק מהזהות שמתפתחת בי היא הכרה בחיבור והערבות ההדדית ואהבת ישראל האמיתית לכל החיים כאן היום, ולכל מי שהשם זיכה אותו להיוולד כאן בשייכות לעם היהודי במהלך הדורות.


ונזכרתי ברבנית ימימה היקרה (ימי א’ בבוקר באשירה…) שלפעמים מספיק רק להתבונן בחמלה שקורנת ממנה כשהיא פוגשת בעיניה באישה שמבקשת עצתה. אחת החוויות החזקות שלי היתה לעמוד בקבר רחל עם הרבנית ימימה ולראות אותה מתפללת על כל השמות הכתובים בדף שהעברנו לה, שמות שלא הכירה, ולראות את כל הדמעות ששפכה מתוך אהבת ישראל כנה ועמוקה שסייעה לה לחוש בעוצמות הכאב והצער שהיו מקופלות בתוך המשפטים הקצרים ליד השמות :" לזיווג" (מתי כבר אתחתן?..) "לזרע בר קיימא ": (רק להרגיש תינוק בבטן, להניק אותו…), בריאות "רק שתעבור המחלה הזו שאוכל להמשיך ולהיות עם האיש הזה, עם הילדים האהובים הללו.." פרנסה: ("שלא אזדקק להלוואה מיד אדם, רק מידך הפתוחה…)" לתשובה:"( תעזור לי אבא, להתקרב אליך, לא לפחד…ותחזיר גם את האיש שלי בתשובה לפניך, שהבית שלנו יהיה בית של תורה ושמחה…)" ועוד ועוד רשי מה ארוכה של כמה דפים ותפילה שארכה יותר משעה וחצי. וככה היא עמדה שם, הרבנית ימימה, ובכתה את הדמעות של כולן בפני הקב"ה. וחשבתי לעצמי אז, ונשאתי תפילה, שהשם יזכה אותי לצאת מתוך הצמצום שגדלתי בו, וחונכתי , והייתי. מתוך "האושר האישי שלי, המימוש העצמי שלי.."

השבוע, אחרי הקלרינט שהעיר את נשמתי, נזכרתי ברבנית היקרה והתפללתי שוב שאזכה לצאת מדלת אמותי, לתת את כל מה שיש לי, את כל מה שקיבלתי ולהפוך אותו לקדושה למען כלל ישראל מתוך אהבת ישראל, ואמרו אמן.

0 תגובות

הלא לכל שירייך אני לינור / הר’ ימימה מזרחי

הלא לכל שירייך אני לינור/ הר’ ימימה מיזרחי ירושלים של זהב אקנה לך! מבטיח ר’ עקיבא לרחל. הוא התכוון לתכשיט זהב יקר שהיה נפוץ אז, כתר בתבנית ירושלים או בלשון אחרת בתלמוד: “עטרות כלות”. וכך הוא עושה. לא

bottom of page