משה מתחיל את דרכו כמנהיג –
בטענה "לא איש דברים אנכי".
ובסוף חייו,
אנו פוגשים את משה המנהיג.
נואם.
ונואם.
"אלה הדברים אשר דיבר משה".
כך נפתחת הפרשה,
כך פותח ספר דברים.
שהוא כולו, או רובו ככולו,
דברי משה.
מה קרה?
איך משה, שהיה כבד פה וכבד לשון,
לא איש דברים,
אומר דברים?
המדרש מסביר ש"כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים".
בזכות התורה משה הפך מכבד פה וכבד לשון לאיש דברים.
בעל השפת אמת מסביר שהתורה פותחת את הפה והלשון,
מתירה לשון קשורה.
הופכת את הלשון ממגבלה להזדמנות.
בעל השפת אמת ממשיך ומסביר שהתורה אינה פועלת כסדר העולם.
בעולם, "כפי שלימות העושה נגמר המעשה".
כלומר בדרך הטבע, בכל תחומי העולם,
יש קשר ישיר בין יכולותיו של האדם הפועל לתוצאות מעשיו.
לא תיתכן תוצאה שהיא מעבר לכוחותיו של הפועל.
נכון?
כך טבעו של עולם.
אך בתורה – יש כללים אחרים.
הארון נושא את נושאיו.
על פי המדרש, הלויים לא נשאו את הארון, הוא נשא אותם.
וכך גם התורה.
גם אם נראה לנו אנו נושאים את התורה,
כפי שהיה נראה בארון,
בעצם היא נושאת אותנו.
היא אינה משא,
היא הנושא.
ואת זה הבין משה.
שהוא לא הנושא.
ומתברר שלא רק שמשה זכה להיות איש דברים בזכות התורה,
הוא זכה שהתורה תעבור דרכו, בזכות האמירה "לא איש דברים אנכי".
בזכות היותו עניו מכל אדם,
בזכות היותו כלי,
ללא "דברים",
הוא זכה לשאת את דבר של ה'.
בזכות שביטל את דעתו לקב"ה.
לפעמים התורה מרגישה לנו כבדה.
משא.
מגבילה.
בעל השפת אמת אומר לנו שהתורה נושאת אותנו.
מרפאת את הפה והלשון, פותחת אותן.
כאשר אנו מפנים מקום.
התורה פועלת את כוחה.
פועלת נפלאות.
הופכת "לא איש דברים",
לנואם.
היא נושאת ומרוממת אותנו –
מאפשרת תוצאות שהן בעצם מעבר לכוחותינו.
תוצאות שנראות בלתי אפשריות בהסתכלות טבעית.
בימים אלו שבהם אנו מתקרבים לתשעה באב,
כל כך חושב להאמין שהתוצאות אינן רק סך כל הנתונים.
שהמחיצות שבנינו - יכולות ליפול.
ושהגאולה יכולה להופיע כהרף עין.
אם נזכור שאנחנו לא הנושא.
אם נצליח לפנות מקום.
לשמוע את דברי התורה הזאת אשר דיבר משה.
קצת להתבטל.
לקב"ה.
להבין שאם ניטיב לבטל דעתנו לקב"ה –
התורה תישא אותנו.
שנזכה –
לפנות מקום.
לרפא את הפה והלשון.
לזכות לתורה –
שתישא אותנו.
ותחבר בינינו.
תבטל את כל המחיצות.
ושיבנה הבית המאחד.
בית המקדש.
ונזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו ממש.
שבת שלום!
צום קל, מועיל ומשמעותי.