הנה הגיע חודש שבט, ואני ממש מתרגשת. כי כבר חודשים אני דוחה את הדיאטה, והנה הגיע הזמן.
כן, כן, חברות. מי שהתלבטה מתי להתחיל, די להתלבט. זה הזמן.
לפי ספר יצירה, עניינו של חודש שבט הוא לעיטה. אז אולי זו לא דיאטה קלסית, חודש שבט הוא החודש של תיקון האכילה.
אז אם בדיאטה קלסית צריך להמעיט באכילה, בחודש שבט צריך לקדש ולאזן את האכילה.
אבל המילה אכילה אינה זהה למילה לעיטה. מה ההבדל?
נראה לי שלעיטה זו מילה כללית יותר. מה שעובר בפה ובלוע. זה כולל אוכל, שתייה, וכל מיני דברים אחרים שאנו בולעים ומחזיקים בבטן.
אז איך מתקנים את מידת האכילה?
יש הרבה דרכים, אחד מהם מתקשר לאות השייכת לחודש שבט.
זוהי צ’.
אז אחרי שלימדו אותי סוף סוף לומר צדי ולא צדיק, התחלתי ללמוד חסידות וגיליתי שהמקובלים אומרים צדיק. שבט הוא החודש של הצדיק.
והצדיק הוא צינור – כלי חלול, פתוח משני צדדיו. שעניינו להעביר.לא להחזיק. מה שנכנס, יוצא מן הצד השני.
זוהי תורת השפע של הצדיק, וזהו הסוד של אכילה מתוקנת.
אם האוכל נכנס ויוצא, מזין את הגוף ומשתחרר, זוהי אכילה מתוקנת.
אם האכילה מיועדת למלא את הכרס, ואת החורים הרגשיים שנפערו בי, זוהי אכילה פגומה. אותה צריך לתקן. לשחרר. לפתוח.
ואיך עושים את זה?
טוב, הלוואי והייתה לי תשובה לשאלה הזו. הרבה דיאטניות פסיכולוגים ועוד היו צריכים לחפש להם מקצוע חדש.
ובכל זאת, יש משהו. אור בקצה המנהרה. פתרון חלקי, או הנחיה בסיסית להתחיל את המסע אל עבר האכילה המתוקנת.
לפני שאוכלים, מברכים. אחרי שאוכלים מברכים. הגמרא מסבירה שחלק מעניינה של הברכה זה בקשת רשות מהקב”ה ליהנות מן האוכל, שהוא בעצם לא שלי. הוא שלו. הגמרא מכנה את מי שאוכל ללא ברכה גוזל.
ולעתים קרובות (קרובות מידי) הברכה היא טקס נטול משמעות, מלמול כזה לא מובן.
אבל נראה לי שאם נברך ברכה, בכוונה, לאט וברור, זה יכול לפתוח פתח לאכילה טובה יותר.
כך נזכור מאיפה האוכל הגיע ולשם מה אנו אוכלים אותו.
לפני מי אנו עומדים אף בשעת אכילה…
אולי זה גם יכול לתת פרופורציה לצרות שאנו מנסים להטביע באוכל, שכל ביס שבו אנו רוצים לטשטש בו את הכאב המציק, בא מבורא עולם. שברא אותנו, ואת הצרות עצמן.
ואולי ולוואי נצליח השנה לתקן בחודש שבט את מידת האכילה.