לכבוד שבת | אביגיל מייזליק

בס”ד יום חמישי, תשע בערב, השעה הקבועה בה אני אמורה להתחיל לבשל. במטבח כבר מחכים כל המצרכים בסבלנות על השיש, אם יש לי מזל – כל הכלים בכיור שטופים אף הם וכל מה שנותר זה לגשת ולהתחיל לחתוך, לקצוץ, לטגן ולאדות. תפריט שלם ערוך לי בראש, סלטים, דג, מרק, עוגות, תוספות, הכל לכבוד המשימה הקדושה – הכנות לשבת קודש! “מה את אומרת?” מתלהב היצר הרע. “נלך לבשל ביחד?” הוא לא מוותר על המצווה. “זה יהיה כל כך קל, פשוט, צ’יק צ’אק, שעה וחצי ואת גומרת הכל. הפעם את תגיעי אחרת לשבת! הפעם תעשי את הכל היום כדי שמחר לא תישאר לך שום עבודה! לא כמו בכל השבתות שאת ואני יודעים איך הן נראות… את חייבת להצליח פעם אחת להגיע לשבת כמו בן אדם!” הוא עומד מלפני ולא מפסיק לשלוח לי גדודים של מחשבות. בעוד דקה או שתיים, כשאגיע למטבח, רק אניח את קרש החיתוך על השיש ומיד הוא יקפוץ ויעמוד מאחורי. “אוי אוי אוי, זה כל כך קשה. איך תסתדרי? יש לך כל כך הרבה עבודה! במיוחד שאתמול בלילה האוזניים של נפתלי כאבו וכמעט לא ישנת, ובמנוחת צהריים היום העירו אותך 12 פעמים. אל תשכחי גם שהשבת תהיה לך הרבה פחות עזרה כי חני חוזרת ממחנה והיא תהיה עייפה. והבית כל כך מבולגן, חוץ מהבישולים יש לך עוד המון לעשות! בטח, אם היית אמא קצת יותר טובה שיודעת להעמיד גבולות הבית לא היה נראה כך, לאף אחד אין בית מבולגן כמו שלך… ועוד מעט בעלך יחזור והוא בטח יהיה רעב ועדיין לא הספקת להכין כלום, אז מה יהיה? אוי, למה בחרת דווקא לעשות את הסלט הזה? זה המתכון הכי מסובך בעולם, לא, את לא תספיקי, אין לך סיכוי, זה פשוט לא ילך, תמיד את לוקחת על עצמך הרבה יותר מידי עבודה, למה לא תלמדי להיות כמו השכנה שלך? תראי איך היא תמיד מתוקתקת בזמן! ומה עם בעלך? אולי פעם אחת לשם שינוי הוא יעזור לך, מה יש? הרי זו עבודה כל כך קשה, לפחות שיקח את הילדים לאן שהוא…” המחשבות תוקפות ותוקפות, אני מנסה להתמקד בעגבניה, אבל הוא מסיט אותי ומצליח במשפט אחד לשלול את כל התפקוד שלי כאם, עקרת בית ורעיה גם יחד. מה הפלא שכעבור עשר דקות אני מתייאשת ומרגישה שזהו, אין לי כוח להמשיך, זאת באמת עבודה קשה מידי… * ללא ספק, אחד הנושאים המסעירים ביותר נשים הינו נושא ההכנות לשבת. לא סתם מניח היצר הרע את עצמו לאורך ולרוחב ועושה ככל יכולתו על מנת לשבש את מעשינו בדיוק ברגע הזה, להסיט את ליבנו ומחשבתנו מהעיקר. כי באמת, תפקיד נכבד מוטל על שכמנו ואנו כל כך רוצות להצליח לעמוד בו, להצליח להגשים את הרצון העז שלנו להגיע לשבת כפי שאנו חולמות ומאמינות שנכון להגיע. אם נתבונן לעומק נראה שבעצם הכנת השבת מורכבת מאינספור פרטים – ניקיון, כביסה, קניות, בישול, אך לא פחות מכך גם – חינוך הילדים והצבת גבולות, מערכת יחסים מול הבעל, כושר ארגון והתמודדות במצבי לחץ. למעשה, ערב שבת דורש מאיתנו להעמיד במבחן כמעט את כל מהותנו כאישה – וכל זאת בזמן קצוב אשר מסתיים ללא כל אפשרות לשינוי. לא פלא שנשים רבות חולמות חלום חוזר על ערב שבת בו הצפירה כבר מתקרבת ושום דבר עדיין לא מוכן… אז איך, ריבונו של עולם? איך מגיעים אחרת לשבת? איך מתחילים לאהוב אותה – אם כל שבוע יש כאן מלחמה, איך מצליחים להיות באמת עקרות בית, רעיות, אימהות, וכמובן בשלניות ומנקות טובות יותר??? כמו בכל תחום בחיינו – גם כאן מצליחות עצות הזהב של רבנו לאפשר ולחולל שינוי מהותי, שינוי בשורש, כאשר המפתח הראשון הוא להבין באיזה מישור צריך להתחולל השינוי. לא פעם אנו טועים וחושבים שכל הבעיה היא בעיה אירגונית חיצונית, אם רק אתחיל מוקדם יותר, אם רק אתאמץ חזק יותר, אתעצל פחות, אשתדל יותר… כמובן שתמיד יש מקום לשפר את מעשינו ובסייעתא דשמייא לנסות ללמוד מטעויות העבר, לחפש ולחקור אילו טעויות עשינו וכיצד ניתן לתקן אותן. אך אם כל המאמץ לשינוי יושקע בחוץ –נפספס הזדמנות פז למצוא את נקודת האמת בתוכנו. היצר הרע מתאמץ ככל יכולתו לשכנע אותנו שערב שבת – זה אנחנו. “הכל תלוי רק בך!” הוא צועק באוזנינו. לכן לפני מעשה הוא בונה לנו תילי תילים של דמיונות על “איך זה אמור להיות” וגם “כמה קל ופשוט זה יהיה” ומיד לאחר מכן מתחיל לתקוף ולתת לנו דיווחים בשידור ישיר כיצד אנחנו מתפקדות. כל החצים שלו מופנים למקום אחד – הכל תלוי רק בך, רק כוחך ועוצם ידך הם אלו שיעשו עבורך את השבת. ומכיוון שהתפקידים הם באמת רבים מאד – האשה נכנסת ללחץ, כי הכל תלוי רק בה. ומכאן הדרך לכעס, עצבות, עצלות, ייאוש, קצרה מאד. אפשרות אחרת היא לבנות שיטה באמת טובה, מאד מוצלחת מאד עובדת, כל מי שלמד אותה ממני יודע שזה תמיד הולך, זה תמיד מצליח, אצלי מכניסים שבת ברוגע, בשתים עשרה! כדאי לכן מאד להקשיב וללמוד ממני! אין כמו ערב שבת שלי! וזהו בסך הכל הצד השני של אותו מטבע. כוחי ועוצם ידי עשה לי את השבת הזו ולכן אם אני מצליחה – אני נופלת למקום שהוא לא פחות גרוע מייאוש – לגאווה. “אז מה רע בזה?” שואלת חברה שלי. “אם אני מצליחה להכניס את שבת בזמן למה אי אפשר לפרגן? למה צריך להגיד שאני מתגאה? מותר לי להצליח לעשות משהו אחד כמו שצריך!” ללא ספק זוהי שאלה מאד אמיתית, אך הבעיה שהיא איננה נשאלת במישור המתאים ומכיוון שכך – אי אפשר באמת לענות לה. אם כל ההתייחסות שלנו לשבת היא במונחים של הצלחה וכשלון – באמת כל מה שנותר לנו זה רק להתייאש או להתגאות – הכל תלוי ב”איך הצליח לי הפעם”. או אז – מי שבאמת מצליח זוהי קליפת המן-עמלק שכל מטרתה לומר לנו – רק מי שמצליח שווה, זאת יחד עם רשימה ארוכה ובלתי אפשרית לחלוטין לגבי – מי מצליח. כי אם הצלחתי בדבר אחד, ודאי נכשלתי בדבר אחר, אם הצלחתי לסיים בזמן שרציתי, לא בטוח שהייתי “אמא השנה”, אם הצלחתי בבישולים יש סיכוי שבני הבית מסביבי הולכים רעבים, ואם הכל נקי ומתוקתק לא ברור שכבוד הבעל היה מדויק… כל עוד אנו נותרים בחיצוניות – קל מאד ליצר הרע להוליך אותנו שולל, כי מי יכול להצליח לעמוד בכל המשימות האלו בצורה מושלמת, אבל באמת מושלמת? לכן בא רבנו ללמד אותנו היכן נמצאת העבודה האמיתית שלנו, עבודה שכל המציאות החיצונית הינה רק הפועל היוצא שלה – וזוהי העבודה על הפנימיות! “צריך לידע, שאף על פי כן, זה היום – הוא יום, ועולה בחשבון, ובודאי יש בו טוב, רק שהחושך מכסה עליו, כי הקליפה קודמת לפרי, וצריכין להתגבר ולהשתדל לשבר הקליפה, שהם כלל המניעות והבלבולים והטעויות והדחיות, ולידע ולהאמין שדייקא ביום הזה יכול להתקרב להשם יתברך לפי בחינתו…” (ליקוטי הלכות, הלכות פקדון) היצר הרע על כל חילותיו מנסה לקחת את אחד הרגעים החשובים ביותר בחיינו ולהחשיך אותו, לגרום לנו לשכוח שדווקא כאן, ברגע הזה, נדרשת מאיתנו עבודה רוחנית עצומה, עבודה של חיפוש וקרבת אלוקים. כי בתוך החושך של המניעות נמצא אור גדול, אורו של השם יתברך. הוא ברא את הרגע הזה על כל סך מרכיביו. היטב הוא יודע שנפתלי בכה בלילה, שהילדים לא נתנו לישון בצהרים, שחני במחנה והבית הפוך, כי הוא לבדו עשה, עושה ויעשה לכל המעשים. אם רק נאטום את אוזנינו ליללות היצר ונסכים להודות שבעצם – מי שנוהג ברכב הזה זאת לא אני, עם הגה הפלסטיק שלי, אלא ריבון כל המעשים… אם נעיז להרפות, להפסיק “לשלוט”, ונזכור שלא עלינו המלאכה לגמור, ואנחנו בסך הכל שליחות של השם יתברך – שליחות להעביר את הבית הזה על סך כל מרכיביו מחול לקודש – נצליח לשבור את הקליפה ולמצוא את הפרי. ברגע שאנחנו נזכרות שהקדוש ברוך הוא נמצא איתי ואצלי, ויש לו נחת רוח מכל תנועה שלי, מכל רצון טוב, מכל קליפה של תפוח אדמה שקילפתי וכוס ששטפתי, והוא נתן לי את התפקיד החשוב הזה שרק אני יכולה לעשות – להיות אמא יהודיה בדור האחרון של הגלות – מהמקום הזה של ההכנעה להשם – אפשר להתחיל להיגאל! “בערב שבת הזה ידעתי שאני הולכת לעבוד כנגד כל הסיכויים. עקב פרוייקט דחוף בעבודה נאלצתי לעבוד ביום חמישי עד השעות הקטנות של הלילה, כל הסדרים הקבועים שלי נהרסו לי ולא ידעתי איך להתחיל את השבת. עוד לפני שנכנסתי למטבח כבר מילאו את מוחי מחשבות של ייאוש וחוסר אונים, שכמעט מיד התהפכו לכעס על כולם, על הילדים שמבלגנים, על הבעל שלא עוזר, על הבישולים שהם אינסופיים, כמובן שגם על עצמי שלא הצלחתי להתארגן מספיק בזמן – הכל נראה לי פשוט בלתי אפשרי! לפתע, בתוך הקושי והבלבולים נשלחה לי מחשבה חדשה – “הכל בשביל הבחירה והניסיון, גם עכשיו את יכולה להיות שמחה!” במקום להמשיך לנסות להכין בשצף קצף את השבת תוך כדי סערת רגשות ותסכול – החלטתי ללכת לעשות עוגה שאני מאד אוהבת. לאחר מכן ישבתי לי עם כוס קפה, שתיתי, נרגעתי, נשמתי והבנתי שבעצם העבודה שלי היא בכלל לא “להכין שבת”, עכשיו העבודה שלי היא להשתדל להיות שמחה. ובאמת – זכיתי להיות בשמחה מיוחדת! הכנתי את הכל ממקום כל כך אחר, מקום פנימי ולא מאוים, הרגשתי ממש איך יורד עלי אור משמיים, והשמחה ליוותה אותי לאורך כל ההכנות של שבת ונמשכה גם לתוך השבת בעצמה, שמחה שאיננה תלויה בהצלחה כזו או אחרת, אלא נמשכת כולה רק מהזכות להיות אמא יהודיה שמכינה הכנות לשבת…” * אך אם הבנתי שעיקר העבודה שלי נמצאת בפנימיות, איך אוכל לעשות אותה בפועל? מהו המפתח לשינוי פנימי? לרבנו הקדוש עצות רבות בנושא זה – התבודדות, אזמרה, התמודדות מול בזיונות, ועוד עצות מופלאות לאין מספר. אך ישנו כלי חשוב וקצת פחות מוכר וזוהי הדרך של רבנו לבנות את קדושת המחשבה. העבודה של אמא יהודיה שונה מאד מעבודה של פועל, או בנאי, צבע או טכנאי. המאמץ לא יכול להיות מאמץ חיצוני – למהר יותר, להתאמץ בכל כוחי, – זהו מאמץ רוחני, המאמץ לטהר את המוח מהמחשבות הזרות המבלבלות וטורדות, מאמץ להיזכר שהשם נמצא אתי ואצלי והוא ברא את הרגע הזה על סך כל מרכיביו, מאמץ להיכנע לרצונו ו”להחזיר” אליו את השליטה, לעזוב את הגה הפלסטיק ולהתחיל לתת לנהג לנהוג… “לא קל לי עם ההכנות לשבת, אני אדם מאד לא מאורגן באופיי וריבוי המטלות ממש מאיים עלי. בכל שבוע מחדש אני מקבלת על עצמי בקבלה חמורה להשקיע יותר, להתחיל מוקדם, להתארגן נכון ועוד כל מיני הבטחות, ואיך שהוא, למרות כל המאמצים – אני לא מפסיקה להתרוצץ עד הרגע האחרון ובעיקר – להרגיש כל כך רע עם עצמי. איך יכול להיות שאני מנסה ומנסה ולא מצליחה? עשיתי כל מיני מאמצים על מנת להשתנות, הלכתי אפילו לקורס לאירגון, נתתי כספים לצדקה, זה לא שלא היו שינויים, אך בתוכי עדין חשתי מאד אבודה, מאד מתוסכלת. לא ידעתי איך ניתן להשתנות באמת? הישועה שלי הגיעה ממקום מאד לא צפוי – שיחה פשוטה עם חברה ועצה אחת מיוחדת הבהירה לי שעד היום לא השקעתי את כוחותי במקום הנכון. היא הסבירה לי עד כמה למחשבה יש כוח עצום של קדושה וכיצד ניתן לשמור על קדושת המחשבה. בהתחלה המושגים האלו לא היו מובנים לי ונשמעו לי משהו שקשור לצדיקים, בטח לא לי. אך כשהיא התחילה להסביר לי שכשאני חושבת מחשבות של ייאוש, עצבות, תסכול, מרירות – אני בעצם חושבת מחשבות זרות, הייתי המומה. “אבל איך אפשר לשלוט במחשבות האלו? הן פשוט טסות לי לתוך המוח, כמו מטוס קרב מאומן. במיוחד ברגעים של לחץ ומתח, כל המחשבות הכי קשות תוקפות אותי ומביסות אותי כמעט בלי קרב”. אך היא המשיכה להסביר לי בסבלנות שרבנו הקדוש אומר כי אי אפשר לחשוב יותר ממחשבה אחת ולכן הדרך להתמודד עם המחשבות השליליות היא להזיז אותן ולחשוב מחשבות חיוביות. עדיין לא מספיק השתכנעתי, עד שהגיע ערב שבת. שוב עמדתי במטבח, אך הפעם, כשהמתח והלחץ התחילו לרדוף אחרי – החלטתי לנסות לקיים את העצה של רבנו. הזכרתי לעצמי שיש השם בעולם, והוא ברא אותי בדיוק ככה, עם הכישורים האלו, הילדים האלו, הבית הזה, הבעל הזה. הזכרתי לעצמי שהוא אוהב אותי, ומסתכל עלי כל הזמן, העליתי את עצמי לכף זכות, מצאתי בעצמי נקודות טובות, ניחמתי את עצמי והזכרתי לעצמי במחשבה את כל המצוות שעשיתי היום – וזו היתה חוויה מופלאה! למחשבות השליליות פשוט לא היה מקום. במקום להתמקד בשאלה האם אני טובה או לא, זריזה או לא, מצליחה או לא, הייתי עסוקה בטוב, וכל ההכנות לשבת נעשו ממילא, ברוח טובה, ברוח אחרת”. * “המחשבות רודפים מאד מחשבה אחר מחשבה, מחמת זה טועים הרבה כאילו אין המחשבה בידם. אבל באמת לא כן הוא, כי אין יכול ליכנס בהמחשבה שתי מחשבות יחד. וכשיחשוב מחשבה אחרת, בודאי תידחה המחשבה הראשונה בלי מלחמה, רק בשב ואל תעשה…. …כי הסטרא אחרא היא בחינת לבן הארמי, שבא ברמאות גדול ובתחבולות הרבה לתופסו במצודתם ח”ו. והעיקר בענין המחשבות שבמוח, שהם מתנכלים על האדם בכמה וכמה גניבות ורמאות וערמומיות, עד שפתאום יוצא מוחו מחוץ לשיטין, וחושב מחשבות חוץ מה שחושב, ר”ל, כשאר יודע האדם בנפשו… עד שכאלו כבר נקבע בזה כאלו אין שום דרך להימלט משם ח”ו… אבל באמת לא כן הוא, כי המחשבה ביד האדם תמיד. ובחוט השערה יכול להינצל בשב ואל תעשה מכל מיני מחשבות רעות והרהורים רעים – על ידי שיטה מחשבתו למחשבה כשרה….” (ליקוטי הלכות, הלכות תפילין) אם נזכה לקחת את הכלי המופלא הזה ולהתחיל לחשוב אחרת, להכניס את הקדושה הביתה לתוך המוח, להשתדל להרחיק המחשבות הרעות ולא פחות חשוב – להתפלל על זה ולבקש לסייעתא דשמייא – נוכל לחיות חיים אחרים. חיים של אמונה, של קרבת השם ושמחה גדולה, ולזכות להתענג בתענוגים, ברבורים ושלו ודגים – שלא עשני גוי.