זה מגיע אלי בכל שנה באביב,
(ולמען האמת, לפחות פעם בחודש)
כשריח פריחת ההדרים, וריח אקנומיקהמבוסמת עולה באוויר.
בימים המלחיצים הללו של לפני ערב פסח,אתן יודעות.
כשכל תכולת הבית מונחת לה בטבעיות בחצר,
בין פרחים ריחניים וילדים זבי חוטםוטיטול.
"דמעות של פסח" אני קוראת להן
וכך ללא הודעה מראש, או סימן מחשיד
הן מופיעות להן פתאום בשיטפון.
יודעי דבר, שוכני הבית יאמרו כי
"הכתובת הייתה על הקיר"
ויותר נכון, על המקרר.
ניסיון העבר מגלה שהן מופיעות להןפתאום:
כשאין סיבה מספיק טובה, למחוק עוד משהומרשימת המשימות הארוכה
או כשמתגנבת לה תחושה של איבודשליטה, כשמכל פינה בבית מגיחה לה ערימה,
של כביסה, כלים, טיטולים ריחניים או ילדים טרחניים.
כשברגע אחד של כעס, ותסכול מילד עקשן,
את מגלה לעצמך את האמת הכואבת,
כי למרות ההשתדלות כל היום, על מידת השמחה
גם את בסופו של יום, לא נעים לומר
בסה"כ "אמא של פסח"עם צבעי הסוואה.
וכשהילדים ( נשימה עמוקה) , כןהילדים,
מתנהלים כמו ילדים, רגע צוחקים, ורגעבוכים,
רגע הם רבים ורגע אחרי מתפייסים.
רוצים לעזור, ובעיקר מלכלכים
מחפשים ריגושים, ואותי מתישים
ובין לבין הם גם שואלים:
חכמה מה היא שואלת: "אמאו למה את בוכה?"
והמרשעת עונה: "זה בגללו את לארואה"
כי,"שאינו יודע לשאול"בעיקר עושה
ואת הבית, ואת עצמו בלבן הוא מצפה,
בענן לבן ומנופה,
לכבוד החג כמובן
ניחשתם נכון בקמח כמובן.
ותם יושב ומתבונן בפליאה
ועוטה חיוך של ילד חסר כל דאגה.
וכך לא נותר אלא את
הדמעות למהר ולנגב
ובעין המצלמה את הרגע לתעד.
עדות מוכחת ומרשיעה
ל’רבנית ימימה’ המתישה כי להיות ‘אמא של פורים’ בערב פסח
זאת משימה ממש אכזרית ובלתי אנושית.
ובכלל אין לערבב בין שמחה לשמחה.
והבעל, כן הבעל שיחיה, הוא דווקא משתדל,וגם עושה
ואפילו התחיל תודה לאל, בספר ההוא שלהרב ארוש לעיין וליישם
וקנה גם משהו קטן, להראות שעליי הואחושב דואג וגם אוהב.
אבל זה היה אתמול, והיום זה כבר יום חדש
ולמה דווקא עכשיו, בסופו של יום ניקיוןנוסף
היה צריך לומר את אותה הערה,קטנטנה
שבימים כתיקונם הייתה עוברת בשתיקה
אבל עתה כשעצביי חשופים ומשוועים
לחיבוק מרגיע וחם,
אותי הדליקה ופתחה חזית חדשה.
ואני שוב "באורות" וכולי מחושמלת
ואפשר גם עליי לברך את ‘ברכת החמה’.
וכך עולים וצפים להם נחלים של דמע
ורחמים עצמיים נשלפים מהמגירה
לשעת כושר זאת נפלאה.
אך, כמה טוב להתבוסס בזאת הביצה.
  ;
ולעצמי אני חושבת, מה כל כך קשה ומסובך
להגיד מכל הלב:
"אשתי,את פשוט נפלאה
כל כך הרבההספקת היום
את ממשחרוצה.
ואיך אתמצליחה לעשות זאת עם כל החבורה,
את פשוטאישה מדהימה"
הרי כל כך הרבה פעמים השמעתי, כבדרך אגב
קטעים נבחרים מאותה הרצאה
של-"מה משמח אישה"..
אך למרבה הצער, אני מגלה
כי ברגע האמת, שוב נפלה עליו תרדמה,
ואפשר בהחלט, לשנות את שמה
ל –"חומר שמרדים בעלבשנייה"..
ובעודי מהורהרת בתוך הכר הרטוב
מתגנבת לה בשקט המחשבה
רגע, החג בפתח ואיך נספיק להתפייס ?!
ואיך אזכה בחג להתחדש
בעדי , תכשיט, או איזה מרגלית
כי הרי אני, כמו "יוסף מוקיר שבת"
ולכבוד החג, רוצה רק להדר ולהתקשט
ולא להשליך ולאבד חלילה
בגלל איזה הערה מעלילה
מצווה כה "יקרה" לשמח האישה
וזה הרי זה כבר כתוב בגמרא.
וכך, עם כל הכבוד לסצנה המרגשת
את עצמי, בלית ברירה אני אוספת
כי אין עכשיו זמן להצגות,
ואת המקרר חייבים לסיים ולנקות,
ולמען האמת, הקהל, איך לומר – די אדיש,
ונראה די מתורגל, ממש עסק ביש.
אז בינתיים אל בורא עולם אני פונה,
ואומרת אבא’לה, מה כבר אני מבקשת
קצת שקט ומילה טובה?
שייתנו לי בנחת לנקות, לארגן ולסדר,
ותראו כמה אני זריזה ויעילה,
אבל לעשות זאת עם כל החבורה, בלי עיןהרע, הייתכן?
ועוד בלי להתעצבן?
וזה לא בשבילי, זה בכלל לכבודך.
וכך משמיים כוחות אני מקבלת
את מותניי משנסת,
ואל מקלחת מרעננת מתכנסת.
קצת קרם משובח של לבנדר,
ואני כבר כמעט כמו חדשה.
וכמו ליכלוכית, משודרגת
בחצות הלילה
הנני מוכנה ומזומנה
לעוד התגייסות כמעט אחרונה.
וכשכולם כבר בחלום השביעי
אני מנקה ומנקה,
ובין לבין מבינה
שיותר קל לנקות את המקרר
מאשר לנקות את החמץ שבלב,
כי בשביל זה צריך הרבה ענווה ופחותגאווה
ואני עוד כל כך רחוקה….
אז שוב את עיני אל אבא אני נושאת,
ומתפללת שיעזור לי לגדול באמת.
להיות בתחורין,בת מלך אמיתית,
ולצאת כבר מהעבדות והעצבות של "מה יגידו?!"
אל החרות והשמחה שבדבקות ב’שכינה’,
ומאפילה לאורה גדולה
כי כבר הגיעה השעה, והגיע זמן הגאולה,
ובלי משים, גם עמוד השחר עלה…
ולכל מי שלרגע חששה, אל דאגה!
ברגע האמת הוא לא ‘התאדה’,
וזכר כמו תלמיד מצטיין, הנשוי לתלמידה מושבעת
אל חנות התכשיטים למהר, פן יאחר,
ובשרשרת יפה ומהודרת להצטייד,
נשק סודי ומתוחכם השמור לערבי חג
שהמציאו וציוו חכמינו ז"ל.
וכמו במטה קסמים, ראו איזה פלא:
המכשפה נהפכה פתאום לגברת
ופתאום היא שוב מוארת
ובאור יקרות היא רוקדת
וכך פתאום הכל נשכח ונסלח
ודגל לבן בשמחה הונף
אז מי אמר שאין ניסים בחודש הגאולהוהניסין
ובהזדמנות זאת , לכן אמליץ בחום,
חברותיי היקרות בערבי חגים ושבתות
להזיל כמה דמעות לא חשוב על מה
ו"להיות קצת יותר אישה"!!!
רכה, שברירית, ונעימה,
כי כך ‘הרבנית ימימה’ צוותה.
ולהכניס כך, משב רוח מרענן
של התפייסות וקרבה
לזוגיות עייפה ועמוסה.
ולהעניק ולקבל מנחת של ום
רגע לפני שנברך אחד את השני בחום.
"חג שמח" ו"שבתשלום"
אז תחזיקו מעמד אחיותיי לנשק
כי הגיע זמן הגאולה
והמשיח כבר בדרך
ובינתיים, שיהיה לכולנו חג פסח כשר, שמחומבדח.
מליאת חן