בשבוע שעבר בשולחן שבת הרהרנו בפרשת בראשית, הסכמנו בינינו שכל כך חבל שקוראים את כל פרשת בראשית בקריאה אחת, יש שם כל כך הרבה על מה לדבר!
אז ברשותכם אפתח בכמה הרהורים על פרשת בראשית.
רבים עסקו ביחס שבין שני סיפורי הבריאה. בפרק א’ מתוארת הבריאה באופן אחד, ובפרקים ב’ והלאה מתוארת הבריאה באופן שונה.
בסיפור בריאה נברא האדם בסוף, ובשני בהתחלה. יש הבדל גדול בתיאור בריאת האדם והאישה בין שני הסיפורים. בסיפור הראשון אין חטא, ואין תקשורת. כל אלו ועוד הם הבדלים ידועים.
הבדל אחד התחדש לי השנה.
בפרק א’ ממד הזמן בולט מאד, מפורטים ששת ימי הבריאה וכל יום תחום ומוגדר, הפרק כולו הוא כמו שיר ובו הפזמון החוזר הוא “ויהיה ערב ויהי בקר יום ______”.
סיפור הבריאה השני חסר קונטקסט זמני באופן מטריד. בתחילתו מופיעה המילה “ביום”, אך לא נראה שהכוונה ליום של 24 שעות. ולאחר מכן אין שום תיאור זמן עד לפרק ה’. אבל בסיפור בריאה זה ממד המקום מודגש מאד. האדם נברא מחוץ לגן עדן ומונח הגן עדן. יש תיאור מפורט של הנהרות בגן עדן, יש גירוש מגן עדן, קין נענש בכך שיהיה נע ונד.
הבדל זה עורר אותי למחשבות לגבי זמן ומקום.
נראה לי שזמן ומקום הם שתי צורות בהם אנו תוחמים את המציאות. מגדירים אותה. זמן הוא יותר חיצוני לנו ופחות בשליטתנו, בממד המקום יש לנו יותר בחירה. אפשר לעבור ממקום למקום, אי אפשר לנווט בזמן (בינתיים).
זה הגיוני שבסיפור הבריאה שבו האדם הוא מרכזי יותר, ממד המקום יהיה בולט יותר, ובסיפור בו האדם הוא בורג בתוך מערכת, ממד הזמן יהיה השולט.
העולם נברא עם שני צירים. ציר בשבילי נברא העולם, ואני בשליטה, וציר אנכי עפר ואפר. אני גרגיר. בתוך ים של עולם.
ובפרשת נח, ה’ ניחם על שברא את האדם. הוא מתעצב אל ליבו ומבטל הכל.
המבול שוטף הכל, מבטל את כל הגבולות. של זמן ושל מקום. המבול מזכיר לנו שגם במקום בעצם אין לנו שליטה. כאילו מחזיר את הגלגל לאחור. מעין ריסטרט.
אחד העונשים האולטימטיבים הוא גלות. אתה יושב טוב? נוח לך? בוא נראה.
אני מרגישה שבעידן המודרני יש שיבוש מסוים. יש טשטוש של גבולות המקום. אפשר להיות בהרבה מקומות כאילו בו זמנית. לפחות כך נראה.
אבל התוצאה של הדבר הזה היא שאין זמן.
אבל ממש אין זמן.
כי אי אפשר לעשות הכל.
פשוט אי אפשר.
האשליה של השליטה, של ביטול גבולות המקום, הכפר הגלובלי, הפכה אותנו לעבדי הזמן ברמות ללא תקדים.
רבי נחמן מסביר (בליקוטי מוהר”ן תורה י תנינא) שעל מנת להיות שמחים, על מנת להתחבר לה’, צריך להיות מיושבים. צריך להיות מחוברים למקום. לא לשלוט בו, לשבת בו.
לשבת!
זה נשמע לי כל כך נפלא. פשוט לשבת. לא לרוץ…
זה קורה מידי פעם.
ואם נצליח לשבת, אולי גם נצליח להיות.
ואז אולי נבין שיש זמן. יש מקום.
ויש כל מיני דברים שפספסנו במרוץ המטורף להספיק הכל ולהיות בכל מיני מקומות.
אבל אז נפסיד כל מיני דברים, לא?
ברור.
אבל גם בריצה מפסידים. במרוץ הזה כולם מפסידים. השאלה מה מפסידים ומה מרוויחים.