אז כן, שוב הגענו לתקופה של השנה שכשהילדים שואלים מה החג הבא אני ממגמת. מה לענות? תשעה באב? י”ז בתמוז? ראש השנה?
יש לי תקווה נאיבית כזו שאולי השנה נדלג על תמוז ואב, ישר לאלול. מתאים?
אך אם כבר אנחנו פה, וכנראה שאין דילוגים, אז מה עניינו של חודש תמוז?
האות של חודש תמוז היא ח’, המסמלת חושך. והאיבר הקשור לחודש תמוז הוא העיניים.
גם פרשת השבוע באווירת חושך, עוסקת במוות. תהליך ההיטהרות מטומאת מת, מות מרים ואהרן.
יש משהו קצת תמוה בצירוף הזה, לכאורה דווקא בחושך לא רואים. אולי שומעים, חשים בצורות אחרות. אבל דווקא עיניים, לא ממש יעילות בחושך.
אז למה עיניים?
נראה לי שחודש תמוז עניינו לראות בצורה אחרת. לראות כמו שרואים בחושך.
בחושך, צריך ממש להתאמץ כדי לראות. ולפעמים רואים משהו, ובמחשבה שניה, כלומר במבט שני, אולי לא ראיתי טוב? אולי זה משהו אחר?
לפני כמה ימים פגשתי תלמידה שלי שהיום היא גם חברה. דיברנו על תובנה חדשה שלה, משהו שהתבשל אצלה. ותוך שהיא משתפת אותי בתובנה, אמרתי לה שלדעתי היא הגיעה לאותה תובנה כבר אז לפני כמה שנים. אז איך זה שהיא מרגישה שזו תובנה חדשה?
היא כנראה הפנימה מחדש את התובנה. הגיעה למקום חדש בתובנה.
זה עורר אותי למחשבה שנראה לי שהרבה פעמים אנחנו מגיעים לתובנות חדשות ישנות, פתאום רואים מה שראינו אך לא ראינו. מגלים מחדש מה שתמיד ידענו ולא ידענו.
ולכל אחד יש את העניינים שבהם הוא מתעסק, ובהם יש לו תמיד תובנות שהולכות ומעמיקות עם הזמן.
ואולי זה עניינו של הראייה בחושך. שאפשר לראות משהו ולא לראות אותו. לגלות אותו, ולגלות אותו, שוב ושוב.
כל החיים מלאים בדבר הזה. כל שנה יש את אותן הפרשיות ואותם החגים.
בזמנים של אור, יש תגליות מוארות וברורות. אוכל טעים, בגדים חדשים, התחלות. יש גילויים בנגלה.
בזמנים של חושך, יש גילויים עדינים יותר. גוונים של אור וחושך. צריך להסתכל טוב טוב. לחפש את האור שבתוך החושך.
יש התחדשות, אבל היא נסתרת. קטנה, מינורית.
רק כשנגיע לחודשי אלול ותשרי ונדליק את האור, נראה כמה התקדמנו. ונראה שהיה שווה. שלא כדאי לדלג.