הפרשה הזו פותחת בדין אשת יפת תואר. אם אדם יצא למלחמה, וראה אישה יפה, לפני שהוא יכול לקחת אותה, כלומר לשאת אותה לאישה יש תהליך שחייב להתבצע. האישה צריכה לגלח את את שערותיה, לעשות את ציפורניה ולהסיר את שמלת שביה.
בקריאה ראשונה פרשיה זו לא נראית הכי רלוונטית. דבר זה הטריד מאד את גדולי החסידות. האם יתכן שישנה פרשה לא רלוונטית? בודאי שלא. אז איך מבררים מה פה רלונטי?
רש”י על אשת יפת תואר מסביר, שהתורה דיברה כנגד יצר הרע, כלומר שבפשטות התורה הבינה את יצרי האדם ומצווה איך להתמודד איתם במקרה כזה.
גדולי החסידות דרשו את הלשון של רש”י (או המדרש). דיברה תורה כנגד יצר הרע, הפך להיות עצם נושא הציווי. כשהתורה אמרה “כי תצא למלחמה על אויביך” היא התכוונה למלחמה ביצר הרע. התורה מציעה דרכי התמודדות עם האויב מספר 1, האויב התמידי… הלא הוא כמובן היצר הרע.
אז מה הסוד? כיצד מתמודדים עם יצר הרע?
הדגל מחנה אפרים מסביר בשם הבעל שם טוב, שהתמודדות עם היצר מתחילה עם הסרת הבגדים הצואים. עם קילוף הקליפות. כן, גם היצר הרע יש לו שורש בקדושה. יש בו ניצוץ של טהרה.
אז איך עושים את זה?
נראה לי שאם מקשיבים לפסוקים יש כאן כמה עצות בדבר.
שערות, ציפורניים ושמלה. קודם כל מסירים את הקליפות הנוצצות. כשאני רוצה לעשות משהו, ולא בטוחה אם זו עצת היצר או רצון טהור וכנה, קודם כל צריך לשים לב מה מושך אותי… הקליפה הזוהרת, או עצם הדבר? אם מסירים את הקליפה, יש פרי טעים ועסיסי בפנים?
“ובכתה את אביה ואת אימה ירח ימים”. אחר כך נותנים ליצר לעבור תהליך של אבילות, כלומר מבחן הזמן. לא כל מה שנראה לי נכון הרגע, יראה לי נכון בעוד שעה, יום, שבוע… לחכות קצת, לפעמים עושה פלאים.
ולבסוף עצם העיקרון חשוב ביותר, העיקרון שבשורש כל רצון יש ניצוץ של קדושה. “והבאתה אל תוך ביתך” זה הסוף אבל אולי זוהי גם ההתחלה. להבין שהיצר בו אני נלחמת יום יום בעצם הוא חלק ממני, חלק מחיי. שהתורה לא אומרת לי להתעלם או להרוג אותו (בפרשיה הזו…) אלא להביא אותו הביתה, לעבור איתו תהליך..
רחל וינשטיין