כולם ביחד וכל אחד לחוד | לפרשת קדושים | רחל וינשטיין

פרשת קדושים,

קדושים תהיו כי קדוש אני.

מעניין שלהיות קדוש נובע בין בשאר מקיום מצוות בין אדם לחברו.

והכלל הגדול -

ואהבת לרעך כמוך,

אינו נובע ממניעים מוסריים כלליים,

אלא מצו א-הי.

ואהבת לרעך כמוך - אני ה'.

הפרשה פותחת במורא אביו ואימו,

ובהמשך הפרשה יש איסור לקלל אביו ואימו,

ובאמצעה -

מפני שיבה תקום,

והדרת פני זקן.

ציווי שמופיע לכאורה מחוץ להקשרו.

ציווי זה אינו מופיע בתוך רשימת מצוות בין אדם לחברו,

אלא בסיכום מצוות המבדילות אותנו מן הגויים.

איסור קעקוע, איסור להקיף פאת הראש, לא תנו שרטת.

ישנם מספר הסברים לעניין היחס בין מורא אביו ואימו למצוות השבת,

ולמצוות והיחס לקב"ה בכלל.

למשל ההסבר שמופיע ברש"י - שאם אביו אומר לו חלל שבת – אינו נשמע לו.

וכך בכל מצוות.

אך בעיני בפשטות מה שנובע מהופעת ציווים אלו ביחס להורים וביחס לזקנים בפרשה שלנו,

נותן הקשר.

מזכיר לנו שאנחנו לא פרטים העומדים בפני עצמם אלא חלק מסיפור.

חלק מעם.

בתוך רצף היסטורי.

בעל בשפת אמת מתייחס לנקודה זו ומביא את דברי המדרש -

שפרשה זו בהקהל נאמרה.

מצוות אלו ניתנו בהקהל,

לכל עם ישראל יחד.

ולא סתם.

בעל השפת אמת מסביר שכאשר רבי עקיבא אומר על מצוות ואהבת לרעך כמוך "זה כלל גדול בתורה" -

כנראה שאם זה כלל גדול,

יש גם כלל קטן.

מהו הכלל הקטן?

"והכלל הקטן הוא להיות כל המצוה נעשה בכלל כל הרמ"ח אברים של האדם שנק' עולם קטן"

(שפת אמת לפרשת קדושים תרנ"ב)

האדם הוא חלק מכלל,

ועומד בפני עצמו.

עומד בהקהל מחד,

ועולם קטן מאידך.

כלל קטן.

והשפת אמת ממשיך ואומר שעל רב עקיבא חלק בן עזאי ואמר שיש כלל גדול מזה –

זה ספר תולדות אדם.

יש כלל –

של עם ישראל.

ויש כלל גדול מזה,

האדם הוא גם חלק מכלל האנושות.

והמצווה של ואהבת לרעך כמוך היא בבואת היחס שבין המעגלים הללו.

היא כלל גדול –

תרתי משמע.

או תלתי משמע.

היא כלל גדול –

עניין חשוב.

היא מזכירה לנו שאנו חלק מכלל גדול,

ומלמדת אותנו את הכללים –

כיצד אדם יכול להיות גם בפני עצמו וגם חלק מכלל.

ואהבת לרעך כמוך – יש בו יחס לרעך,

ויחס לכמוך – לעצמי.

אהבת הזולת אפשרית רק כאשר אדם אוהב את עצמו.

למרות שבפשטות אולי יכולנו לחשוב שאדם שאוהב את עצמו לא אוהב את הזולת.

לא רואה את הזולת.

כך גם היחס בין קיום המצוות מתוך רצון לתקן את עצמי,

בכל רמ"ח איברי,

להתחבר,

לכאורה אולי היינו חושבים שעומד בסתירה לקיום מצוות מתוך רצון לעשות נחת רוח לבוראו.

ולעשות מצוות מתוך השתייכות לכלל.

השפת אמת מסביר שלא כן הדבר.

מדובר במעגלים.

בהרמוניה.

ביחסי גומלין הדדיים.

רק אדם שמתקן עצמו במצוות,

עושה נחת רוח לבוראו.

ואוהב את רעו,

ומתחבר לכלל.

ו"הכלל מסייע" –

כדבריו.

בזכות החיבור לכלל,

האדם מתקן את נפשו.

מתחבר לעצמו.

אוהב את עצמו.

והאהבה הזו-

כאשר היא מתוקנת,

כאשר היא בתוך הקשר של כלל ישראל,

הקשר של מורא אב ואם,

כבוד לזקנים –

לדורות שקדמו לי,

ושיבואו אחרי...

אז האהבה שופעת וגולשת.

ומגיעה לרעך,

לכל הסובבים אותנו.

ומחברים אותנו לכלל.

לעם ישראל.

ולכלל הגדול מזה –

לאנושות כולה.

ואז נעשה נחת רוח לקב"ה מכולנו.

כולנו יחד וכל אחד לחוד.

בימים אלו אנו נזכרים בהיסטוריה של העם שלנו,

נזכרים שאנו חלק מכלל,

מסיפור.

שנזכה לאהוב.

את עצמנו ואת זולתנו.

שנזכה לתקן את נפשותינו –

ולעשות נחת רוח לבוראנו.

ונזכור תמיד שכל אחד הוא עולם קטן,

וגם חלק מכלל גדול.

ומכלל גדול מזה.

שבת שלום!