יחסי הורים אנשי מקצוע | אתי רוזנצוייג
“לא הכול על הורים- מורים ותהליכים סמויים שביניהם”
אתי רוזנצוייג-קריאת כיוון-מאבחנת דידקטית ומנחת הורים.
את כובעי כמאבחנת דידקטית חבשתי שנים רבות. הרגשתי בטוחה, מצליחה, יודעת ומיידעת.
במהלך השנים חשתי תחושה פנימית מורכבת. לעיתים היתה זו תחושת כאב שנכחה בחדר במוחשיות בעקבות השיחה, לעיתים כעס גדול עלי והיו גם התנהגויות שדברו יותר מכול: הורים שהעדיפו לפנות למישהי אחרת להמשך, תקשורת מצומצמת ובעיקר תחושה אישית שלי שאפשר לעשות את זה אחרת.
גם הידיעה, כאם מתמודדת, כי להורים יש את החלק המשמעותי ביותר בקידום ילדם הובילה אותי ללמוד עד חבישת הכובע הנוסף והמשלים “הנחית הורים”.
האם היום אין להורים כאב? הכחשה? כעס? בריחה או האשמה? ושימוש מגוון במנגנוני הגנה? קבלת ילד מאתגר היא מסע מורכב הכולל, כפי שמציעה, דוקטור אליזבט קובלר – רוס, חמישה שלבים עיקריים: הכחשה, האשמה, כעס, מיקוח [משא ומתן] עד הקבלה, ההשלמה המיוחלת.
הדוגמאות הבאות אותן אני שומעת בגרסה כזו או אחרת לאחר אבחונים או בתהליכי “קריאת כיוון” הנעשים עם ההורים והצוות החינוכי [ללא הילד] תדברנה בעד עצמן:
“נהוראי שלנו ילד פלא, מלך במשפחה המצומצמת ובעיקר המורחבת המונה עשרות נפשות. נהוראי ילד טוב, ממושמע ובבקשה חשוב לי להגיד לך את זה לפני הכול” – אבא של נהוראי לא היה מסוגל להתחיל את הפגישה לפני שהוא מוודא שאני יודעת מי הוא נהוראי [שעבר אצלי אבחון פסיכו דידקטי].
“ עירית דומה לי קופי כשהייתי ילדה, אני ממש לא מתרגשת ממה שאני שומעת, ומה? לא הצלחתי בחיים? הצלחתי מאוד, לא חסר לי כלום…”
זה בסדר להתחיל את התהליך עם מחמאות אך כאן זה הרגיש כמו הכחשה.
הכחשה היא שלב ראשוני בעיבוד תהליך מורכב, במידה וזה נעשה בתת מודע זה מהווה “מנגנון הגנה”. תהליך של מודעות יכול לסייע לעבור לשלב הבא ולא להישאר “תקועים” בשלב זה, שלרוב אינו מקדם לעשייה.
מומלץ להורים:
לעבד זאת עם מישהו נוסף, לעיתים שיחה עם חבר, בן משפחה או אדם נייטרלי יכולה לקדם, באופן טבעי, את התהליך. כשאנו לא שקועים בהתגוננות, אלא כואבים באמת, הדברים מחלחלים באופן טבעי ובלי הגנות מיותרות כי איננו מאוימים.
מומלץ לאנשי מקצוע:
להבין שזהו תהליך טבעי [ראו המודל של דר’ אליזבט קובלר – רוס לעיבוד אובדן ואבל], וההורים נמצאים בשלב ראשוני. לקבל בסבלנות, בחמלה ובתקווה שיעברו ויתקדמו עם האמון שלכם, לשלב הבא.
“אני אתנקם ביועצת, ביום שלישי אני לא בא לפגישה בבית הספר, תבטלי אותה, המנהל אמר לי שלו בעצמו היו בעיות יותר חמורות מישי, הם סתם נטפלים אליו”…..
הכעס והשלכתו על הסובב בולטים בחד שיח זה. כואב ומכעיס להבין שלילדנו קשיים, זה עוד שלב בעיבוד. אך, האם זו הדרך שכדאית לנו כהורים להתנהל עם המערכות החינוכיות של ילדנו? להרבה מהילדים לקויי הלמידה והקשב המגיעים לקליניקת “קריאת כיוון” [כמו למכונים נוספים], יש הורה עם לקות למידה או קשב. המפגש בנקודות ההשקה, בפרט עם תחושת האשמה [שהאמת אינה מוצדקת, אך מורגשת] לעיתים בלתי נסבל ומכאיב עד מאוד ועלול לגרום לתגובות עליהן נצטער.
מומלץ להורים:
להשתדל להאזין עד הסוף.
לא להתפרץ.
להגיע מוכנים רגשית ורעיונית לפגישה.
לתרגל כלים, טכניקות ומיומנויות בתקשורת אפקטיבית.
להביא איתי לפגישה מישהו נוסף מטעמי שיוכל לעזור לי “להתאפס” ולהוות סנגור בעת הצורך.
לעבוד על הכלת המורכבות שבגילוי ובגידול ילד מתמודד [להורה מתמודד , מה שמושיב לו על כל היבלות – בעיות נוספות].
מומלץ לאנשי מקצוע:
לא להיבהל מכעסים, אימפולסיביות, חוסר וויסות והשלכת כעסים עליכם.
להכיל את המורכבות ולהבין כי זה לא אישי מולכם אלא השלכת הכאב של הזולת עליכם.
לשמור על אסרטיביות- גבולות בנועם, בכבוד ובהחלטיות תוך מתן כבוד לזולת.
לא להיפגע!
אם היינו תופסים את זה בגיל הגן? מתי הוא יקרא ויכתוב? מה יהונתן חש בתוכו? האם הוא יודע שהוא לא יודע? האם הוא יודע שאנחנו יודעים שהוא לא יודע? תוך כמה זמן הוא משתלב בכיתה? מה אוכל לעשות בשביל לקדמו?
לשלב זה, “משא ומתן” יש חשיבות ומעבר מחוץ לפנים. מתהליך של רצון לנקות אשמה [אם היינו תופסים בגיל הגן?], לתפיסת עתיד ומצב [ מתי הוא יקרא ויכתוב?] ועד לחיבור הרגשי עם הילד הכל כך אהוב [? מה יהונתן חש בתוכו? האם הוא יודע שהוא לא יודע? האם הוא יודע שאנחנו יודעים שהוא לא יודע?]. כשיש לנו תשובות לגבי העתיד, אנו לרוב נרגעים ויכולים לעבור לשלב האחרון ההשלמה והקבלה.
מומלץ להורים:
לצד העבודה על קבלת ילדי וקבלת עצמי [הגיע הזמן, לא?] תכנון משותף של עתיד, בניית תכנית התערבות לטווח ארוך וקצר יסייעו לתחושת שליטה וכוח, במצבים כל כך מורכבים של אובדן שליטה וכוח ויחזירו לי כהורה את האמון בעצמי ויקדמו אותי לשלב הבא.
חשוב שהתקשורת עם אנשי המקצוע תעשה בשיתוף פעולה אפקטיבי: אשתדל להקשיב בכבוד, אביע את דעתי, ואביא את הקול ההורי באותנטיות, בנחישות וברגישות.
מומלץ לאנשי מקצוע:
לנקות מאשמה את תחושת ההורים.
להחזיר להם את תחושת השליטה.
לצרף אותם לתהליך ולמסע, בכבוד המגיע להם, בשמחה ומלכתחילה.
לדעת, שאנו בתקופה זמנית ומוגבלת בחייהם, אך הם הורים לנצח.
ידע הוא כוח! לתת להם ביטחון ותחושת שליטה בשותפות לתכנית עבודה. כחלק מהתהליך אצלי הורים משאילים ספרים המתאימים למקום בו נמצאים. קריאה של חומר אובייקטיבי מיטיבה להסביר, להקל ולתת תחושת “נורמליות”.
לשתף אותם במעורבות חיובית, להדגיש את חשיבות חלקם, לאחר ברור החוזקות והאחריות שיינתנו לכל אחד מהשותפים.
אחת הדרכים המומלצות היא לחלוץ את הנעליים של עצמנו ולנעול את נעלי הזולת. לעיתים זה בלתי אפשרי, כמאבחנת דידקטית אני יושבת עם הורים, הפערים בין מצב הילד האובייקטיבי לתפיסת ההורים את מצבו לעיתים עצום. המחנכת מתארת תמונת מצב עגומה, אצלי הילדה בקושי תפקדה וההורים חיים בתחושה שהכול דבש. ומשכך, אין מקום להתייעץ, לטפל או להשקיע וההפסד של הילדה כבר ניכר לעין. אכן, מה עושים?
רגשות של כעס, חוסר הבנה, זלזול יזיקו ויגדילו את הפער ביני לבינם. הישועה לא תצמח מכך. ניסיון להבין את מקור תגובתם [כמנגנון הגנה] כבהלה, אכזבה, תסכול או רגשות אשמה ובושה יניבו אצלי חמלה וקבלה ויסייעו לי לראות אותם במבט מקבל, מעריך על כך שהגיעו, למרות הכול, לאבחון ויגרמו לי לנסות להתחבר ולמצוא מכנה משותף אנושי שיוביל לשיח מכבד ושוויוני. גם מחשבה על איך אני הייתי נוהגת בעבר בסיטואציה זהה יכולה לסייע לי לאמץ עוד גוון של זכות במשקף.
בלימודיי כמנחת הורים, לא חסכתי לעצמי או להורים את תהליכי הכאב שכולנו עוברים עם גילוי התמודדות מורכבת. הכאב קיים, אך היכולת להבין את מקורו, להכיל אותו, לא להיבהל, להרגיע ולתת כלים, מאפשרים, בס”ד, להוביל תהליכים באווירה אחרת לגמרי.
אתי רוזנצוייג 058-326-444-3