יהיה בסדר | רחל וינשטיין
פעם נסענו, בעלי ואנכי, לשבת בגבעה שלא אזכיר את שמה. זה היה בימים ההם שהיינו עוד רק שניים. בלי שיירה של מלווים מתוקים.
באותה שבת קראנו את פרשת וישלח ובעלי אמר דבר תורה בשולחן שבת. הוא דיבר על היראה של יעקב, הפחד שפחד בעת ההכנות המפגש עם עשיו אחיו, ובעת המפגש עצמו.
הייתה קול זעקה מן הקהל. איך אפשר לומר שיעקב פחד? הרי ה’ הבטיח לו שיהיה עמו, ואומר אל תירא עבדי יעקב?
מכאן התפתח ויכוח סוער בנושא שזכרונו מלווה אותי עד היום.
הרי כתוב במפורש “וירא יעקב מאד ויצר לו”. יחד עם זאת הייתה הבטחה.
השנה קראתי תורה בשפת אמת שמאד ריגשה אותי והחזירה אותי לאותו ויכוח.
השפת אמת (שנת תרמ”ד) מביא מדרש: “הבחור שבאבות ושבנביאים הבטיחן הקב”ה ונתייראו”.
גם אצל משה וגם אצל יעקב יש הבטחה שאהיה עמך, ואצל שניהם כתוב שהם נתיראו. היינו מצפים ששני גדולים אלו, הבחור שבאבות והבחור שבנביאים, שאם ה’ מבטיח שיהיה עמם, שלא יתיראו?!?!
השפת אמת מסביר ששני אלו גדולתם נבחנה דווקא בזה שידעו להכיל שני הפכים אלו. הם היו מסוגלים להאמין בכך שה’ עמם ובעת ובעונה אחת להיות יראים, ולהצר על הרעה.
למה כל כך חשוב היה שהם יצרו על הרעה?
השפת אמת מסביר שרק מי שירא ומיצר, נוכח במקום הצרה ומשתף שם שמיים בצרתו. הוא ממשיך ואומר שה’ מבטיח רק למי שההבטחה לא תגרום לכך שתחסר תפילתו.
בחיינו יש נקודות שבהם אנו חרדים, לחוצים ודואגים. אז אמנם לפעמים נאמר מילים כמו יהיה בסדר, אך המילים הן מן הפה ולחוץ. החוויה היא שממש לא יהיה בסדר. או שאולי בסוף יהיה בסדר, אבל בינתיים מה? בעז”ה.
מצבים כאלו יש ביכולתם לעורר אותנו לתפילה ולפעולה.
אבל אם היינו יודעים בידיעה ברורה שיהיה בסדר, לא היינו מסוגלים לפעול באותה דחיפות. הייתה התפילה חסרה. אמנם אולי היא הייתה, אך לא באותה עצמה.
יעקב אבינו ומשה רבינו היו מסוגלים להכיל שני הפכים אלו. להאמין באמונה שלימה שיהיה בסדר, ויחד עם זאת לירא. להתפלל בלב שלם. מתוך המצר. יחד עם הודאות שאכן יש א-הים במקום הזה.
ואנו כעם נקראים להכיל שני הפכים אלו, עד כמה שאפשר. לזעוק על הרעה ויחד עם זאת להבין שה’ נוכח בה, ושבאיזה שהוא מובן יהיה בסדר. אולי לא אותו הבסדר שלו ייחלנו, אבל יהיה בסדר.