הקדמה:
ראינו במאמר על הגורם הרוחני המפריע לריפוי מחלות, שכאשר הנשמה לא ממלאת את שליחותה בעולם, היא נמצאת באי שקט שמשפיע גם על בריאות הגוף. לכל נשמה יש את השליחות האישית, הפרטית שלה. שליחות לשמה היא ירדה לעולם. אבל יש גם שליחות כללית, תפקיד ועבודה ששייכת לכל הנשמות כולן, ללא יוצא מן הכלל. מילוי השליחות הזו לא רק יתרום לשלוות הנפש של הנשמה וכך ישפר את הבריאות, אלא ימשוך שפע רוחני וגשמי אל האדם וישפר את איכות חייו בכל התחומים. בשליחות הכללית הזו, עוסק המאמר הזה.
העולם הזה הוא עולם של שקר. כך כותב האדמו”ר הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב”ד, באיגרת שכתב דקות ספורות לפני הסתלקותו מהעולם. זה היה במוצאי שבת. אדמו”ר הזקן, שהיה חולה מאוד ותשוש מהבריחה מצבא נפוליאון, עשה הבדלה ומייד לאחריה ביקש שיביאו לו דף ועט. הוא ידע שאלו דקותיו האחרונות כאן בעולם ורצה להשאיר מסר לעשרות אלפי חסידיו. מעין צוואה. באיגרת הזו הוא כותב שהעולם שאנו חיים בו הוא עולם של צביעות, של אינטרסים, של העמדת פנים, של “אחד בפה ואחד בלב”, עולם של גאוותנות וכוחניות. עולם שיש בו לא מעט סבל וצער. עולם של שקר, כבר אמרנו?
ואל העולם הזה ירדה נשמה טהורה, נשמה שכולה אור, שרק רוצה להפיץ אור וכאן היא התלבשה בגוף בשר ודם. לשם מה היא נשלחה לכאן, לעולם הזה שכל כולו שקרים ואינטרסים? מה העבודה והאתגר האמיתיים של הנשמה בעולם הזה?
זה הנושא שאדמו”ר הזקן בוחר לכתוב עליו בדקותיו האחרונות בעולם הזה.
התשובה שלו מפתיעה. מפתיעה מאוד. אדמו”ר הזקן כותב שהעבודה העיקרית של הנשמה בעולם הזה היא לעסוק בחסד שאינו של אמת. חסד של שקר. כלומר, לעשות חסד גם למי שלא מגיע לו, גם למי שלא ראוי כלל וכלל לחסד הזה ובמידה שהוא לא ראוי לה. כדי להבין את התשובה המוזרה הזו, צריך להתבונן במדרשים המדברים על בריאת העולם והאדם.
המדרש מספר לנו שכאשר רצה הקב”ה לברוא את האדם, הוא התייעץ על הנושא החשוב הזה עם מידת האמת ומידת החסד. לכן, אגב, כתוב בפרשת בראשית “נעשה אדם”. נעשה – לשון רבים והרי בורא יש רק אחד… אלא ללמדך שגם גדול צריך להתייעץ עם קטן ממנו ואפילו עם מי שהוא בעצמו ברא וגידל… (ראו רש”י על בראשית א, כו). הקב”ה הראה למידות האמת והחסד מה זה אדם ואת העובדה שיש לו חופש בחירה (היצור היחיד בבריאה בעל חופש בחירה אמיתי). לאחר שהתבוננה בדבר, אמרה מידת האמת לקב”ה: אל תברא את האדם. הוא יבחר ברע, בשקר, בטובת עצמו בלבד. בשביל מה לך לברוא יצור שכזה? לא מגיע לו שיברא. הוא לא ראוי לזה. מידת החסד אמרה- תברא. (לא פלא, כל מהותה של מידת החסד זה חסד, ברור היה שזה מה שהיא תגיד). הסוף ידוע. הקב”ה הקשיב לשתי הדעות ולבסוף השתכנע מהתשובה של מידת החסד והחליט לברוא את האדם.
כלומר היו כאן שני כוחות רוחניים שנלחמו. מידת האמת אמרה שעל פי האמת הוא לא ראוי לזה ולכן אל תברא. ומידת החסד אמרה, נכון שהוא לא ראוי לזה, אבל תברא בכל זאת. תנהג בחסד.
האם מידת החסד יותר חשובה ויותר נעלית ממידת האמת? הרי “חותמו של הקב”ה – אמת” (מדרש רבה, דברים א,י). האמת היא החותמת של הקב”ה. היא “הלוגו” שלו. כיצד הקב”ה בוחר לפעול בניגוד לאמת? כיצד הוא מסכים עם מידת החסד, בניגוד לאמת? הרי לא נאמר שהחותמת של הקב”ה היא חסד, אלא אמת דווקא!?!
על קושיות אלו, בעצם עונה אדמו”ר הזקן. הוא כותב לנו שהאמת היא שיש לעשות חסד, חסד גם עם מי שלא ראוי לזה כלל וכלל. זה לא שמידת החסד יותר נעלית ממידת האמת, אלא שבעצם מידת החסד היא האמת בעצמה. היא האמת לאמיתה. זה לא שמידת האמת הפסידה בדיון על בריאת האדם. היא נצחה. על פי האמת- יש לעשות חסד ולברוא את האדם! האמת היא שצריך לעשות חסד, גם כשלא מגיע!
המסר שמשאיר לנו אדמו”ר הזקן הוא שיש להרבות בעשיית חסד. עם כל אחד. החל מבן הזוג, עם הילדים, עם ההורים וכלה בסביבה הרחוקה יותר. חסד כאמור, גם אם לפי דעתנו, ממש לא מגיע להם. מלמד אותנו אדמו”ר הזקן שהנשמה היא “חלק אלו-ה ממעל ממש” (ספר התניא). הנשמה היא ניצוץ מעצמותו של הבורא ולכן היא צריכה להתנהג ולפעול כמו הבורא. לשאוף להיות דומה לבורא. כפי שמסבירים חז”ל את הציווי “והלכת בדרכיו” (דברים כח,ט) – “מה הוא רחום, אף אתה היה רחום, מה הוא חנון, אף אתה היה חנון…” (הרמב”ם, הלכות דעות, פרק א). צריך להידמות לבורא ולנסות לפעול כמותו ולאמץ את התכונות שלו. כשם שהוא עשה חסד וברא אותנו למרות שבבדיקת הראיות בבית דין של מעלה, לא ממש היינו ראויים לכך, כך אנחנו צריכים לעשות חסד כאן למטה, בעולם הזה, מבלי לבדוק האם האדם העומד מולנו ראוי לחסד הזה. זאת העבודה האמיתית של הנשמה בעולם וזו השליחות לשמה ירדה לעולם. לנסות להיות דומה לבורא, כי היא בעצם חלק ממנו. העבודה הזאת צריכה להתחיל קודם כל בזוגיות. גם כשבן הזוג צעק עלינו, פגע בנו או הכעיס אותנו, אנחנו צריכים להאיר לו פנים, לגמול לו חסד ושנלך לקראתו גם כאשר לפי דעתנו לא מגיע לו. לא קל. לא קל בכלל. אבל מי אמר שהחיים קלים? כך גם כלפי עמיתים לעבודה, חברים, קבצן שמבקש צדקה ברחוב וכל מי שאנחנו פוגשים בחיינו, גם אם הוא פגע בנו או מונע מאיתנו טוב כלשהו. לא קל, כבר אמרנו? אין ספק שעשיית חסד ללא גבול וללא שיקולי אגו, אינטרסים ועוד, היא המפתח לשלום בית אמיתי ולחיי זוגיות מספקים ומאושרים. הקישור לבריאות הוא ברור. חיי זוגיות טובים ומספקים הם דבר מהותי לשמירת הבריאות, חיזוק מערכת החיסון, מניעה וריפוי ממחלות. זה לא רק שהאינטואיציה שלנו אומרת את זה, גם המחקרים מראים את זה.
אמרנו קודם שיש חסד ויש אמת. לתת על פי האמת, זה לתת רק כמה שמגיע ורק למי שמגיע. לתת על פי מידת החסד זו נתינה ללא כל תנאים, שאלות ובדיקות. כתבנו קודם שמהתבוננות באיגרת, נראה שעל פי אדמו”ר הזקן, האמת היא, שמידת החסד היא בעצם האמת לאמיתה. נשאלת שאלה – אם מידת החסד היא האמת לאמיתה, אז יוצא שמידת האמת היא לא האמת! היא בעצם שקר! הייתכן?
התשובה לשאלה הזו, טמונה במילים האמת לאמיתה. זה ביטוי מיוחד שקיים בשפה העברית (אינני יודע אם קיימת מקבילה לו בשפות אחרות). לכאורה זה ביטוי מיותר. כל דבר, או שהוא אמת או שהוא שקר. מדוע יש צורך בביטוי ‘אמת לאמיתה’? אם זה אמת, זה אמת ואם לא, אז לא. התשובה היא שכאשר מתבוננים באירוע מסויים שאנחנו מעורבים בו, מתוך המציאות עצמה, משהו מסויים יכול להראות לנו האמת ודבר אחר אינו האמת ואנחנו אכן צודקים. אבל כאשר אנחנו מסתכלים על האירוע ‘מלמעלה’, לא פעם אנחנו מבינים שהאמת היא שונה. אז האם האמת הקודמת היא כבר לא אמת? היא עדיין אמת, אבל רק כאשר מסתכלים על הדברים ממקום מסויים. בהסתכלות ממקום גבוה יותר, רואים שיש אמת פנימית יותר, האמת לאמיתה.
“חותמו של הקב”ה – אמת”. אבל מדובר על האמת כמו שהיא אצל הקב”ה- האמת לאמיתה. הדברים גם מתאימים להמשך המדרש. מסופר שלאחר שהחליט הקב”ה לברוא את האדם, בניגוד לדעת מידת האמת, הוא השליך את מידת האמת לארץ ואמר “אמת מארץ תצמח” (תהילים פה,יב). הקב”ה כביכול אמר למידת האמת: “אם על פי האמת כאן למעלה, בעולמות העליונים המסקנה היא שאין לברוא את האדם, אני לא חפץ באמת כזו. רדי למטה לארץ ותגידי לי מה האמת לאחר שתתבונני בדבר מנקודת המבט של העולם הגשמי. זה לא חוכמה להגיד לא לברוא את האדם, כאשר את נמצאת כאן למעלה ואין לך שום ניסיונות ואתגרים להתמודד איתם”. זה גם מתאים לכתוב בספרי קבלה וחסידות שבעולמות העליונים (שם פעלו מידת האמת והחסד) מאיר אורו של הקב”ה, ואילו כאן, בעולם הזה הגשמי יש את עצמותו ממש, לא רק את האור שלו. כלומר, האמת כפי שהיא תהיה מנקודת המבט של העולם הזה הגשמי, היא האמת אצל עצמותו של הבורא. אמירה זו מסתדרת גם עם אגדות חז”ל המתארות את בית דין של מעלה היורד לשמוע מה פסקו להלכה, כאן בעולם הזה הגשמי, כי זו האמת לאמיתה!
וכאן למטה, בעולם הגשמי, אומר לנו אדמו”ר הזקן, מתברר שהאמת היא שיש לעשות חסד, ללא תנאים ושאלות וגם למי שלא מגיע. הרעיון הזה שמידת החסד היא בעצם האמת לאמיתה, מופיעה בתורה כחוט השני. דוגמאות:
על משה רבינו אמרו חז”ל: “משה אמת ותורתו אמת” (מדרש תנחומא). משה הוא איש האמת, אבל למרות זאת, כאשר הקב”ה רוצה להשמיד את עם ישראל אחרי חטא העגל ולהמשיך את קיומו של העם ע”י צאצאיו של משה רבנו, אומר לו משה רבנו: אם כך אתה מתכוון לעשות “מחני נא מספרך” ( שמות לב, לב). תמחוק את אזכורי מהספר שלך, ספר התורה. אני לא רוצה שום קשר לזה ואני מוכן לוותר על הכבוד. על פי מידת האמת, ראוי היה אולי לגזור השמדה על עם ישראל בעקבות חטא העגל, אבל משה רבנו פעל כאן על פי מידת החסד (שהיא כאמור האמת לאמיתה) והקב”ה לבסוף “הסכים” איתו. את המעלה של מידת החסד על מידת האמת רואים בעוד מקום בתורה. כאשר נפטר משה, נאמר “ויבכו בני ישראל” , אבל כאשר אהרן נפטר, נאמר “ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל”. רש”י מבאר את שורש ההבדל – על משה רבינו בכו רק הזכרים (בני ישראל). על אהרן בכה כל העם כולו (כל בית ישראל). ההבדל בין הנהגתו של משה רבינו להנהגתו של אהרן היא בדיוק ההבדל בין מידת האמת למידת החסד. אהרן היה “משנה מפני השלום” וכך הביא לאחדות בין בני זוג ובין אדם לחברו. לא תמיד הוא אמר את האמת בדיוק כפי שהייתה. הוא היה ניגש לשני אנשים שהסתכסכו ואמר לכל אחד מהם שהשני מצטער על מה שאמר לו ומבקש את סליחתו. כאשר נפגשו שני האנשים הם חשבו שאכן השני מצטער והבין שטעה ואמרו שגם הם מצטערים על מה שקרה. כך הביא אהרן לחיבור ואיחוד בין אנשים. חז”ל אומרים לנו, שבסוף ימיו, גם משה רבינו, איש האמת, הבין שהנהגתו של אהרן, איש החסד, היא ההנהגה הראויה יותר. גם ספר הזוהר מכנה את הכהנים, צאצאיו של אהרן הכהן, אנשי חסד: “איש חסד –כהן” (זוהר, חלק ג).
עשיית חסד באופן שכזה, ללא הגבלות, לא רק תביא לאדם מנוחת נפש הכה חיונית לבריאות, אלא גם תמשוך שפע גשמי ורוחני לחייו. מלמד אותנו שלמה המלך, החכם באדם: “כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם” (משלי כז, יט). כשם שהמים משקפים בדיוק את הפנים של מי שמתבונן בהם, כך אנשים מתנהגים עם הזולת כפי שהתנהגו איתם. אדם שינהג בחסד עם בן/בת זוגו יגרום גם לבין הזוג לנהוג באותה הצורה איתו (ורק זה כאמור יביא לשיפור עצום בבריאות ובחיזוק מערכת החיסון). אדם שינהג בחסד עם סביבתו ימשוך התנהגות דומה חזרה אליו. אבל לא רק מהסביבה אדם ימשוך שפע. גם מהבורא. חז”ל מלמדים אותנו: “במדה שאדם מודד- בה מודדין לו” (משנה, מסכת סוטה, פרק א). כלומר, באותה המידה שבה אדם מתנהג עם הזולת, כך יתנהגו איתו גם מלמעלה.
משפט זה מעלה קושיה חזקה: לכאורה אין זו הנהגה של חסד מלמעלה. זו הנהגה של מידה כנגד מידה – (רק אם אני הייתי בסדר יהיו בסדר איתי) -היפך החסד! (חסד זה הרי לתת גם כשלא מגיע) אבל לא כך הדבר. הקב”ה קבע שאת הדין על מעשיו של האדם, יקבע האדם עצמו! כפי שהוא ידון אחרים, יחשוב על אחרים, ידבר אל אחרים ויתנהג אל אחרים- כך יתנהגו איתו כאשר הוא יעשה מעשים דומים. לא כמידה כנגד מידה, אלא כי זה הדין שהוא קבע לעצמו שכך ראוי לנהוג! זה בעצם חסד שהקב”ה עשה איתנו! הוא לא קבע את הדין לכל מעשה שנעשה, אלא נתן לנו לבחור את הדין למעשינו. אנחנו השופטים של עצמנו. זה חסד גדול מאוד! (כל עבריין היה רוצה להיות השופט של עצמו…). כל שנשאר לנו לעשות, זה לפעול בצורה של חסד בכל מישורי החיים, במחשבה (“הוי דן את כל האדם לכף זכות”- מסכת אבות), בדיבור (איסור לשון הרע, דיבור בנחת ובמאור פנים) ובמעשה – גמילות חסדים בפועל ממש! וכך למשוך חסד והשפעה מרובה מלמעלה, אל חיינו, גם כאשר לא מגיע לנו. אם נתנהג עם אנשים בחסד גם כאשר הם ראויים לתגובה הפוכה, כך יתנהגו איתנו מלמעלה, כי בעצם התגובה שלנו למעשים של אחרים, גזרנו מה יהיה הדין אם אנחנו ננהג בצורה דומה. הנהגה כזו מצד הבורא (לאפשר לנו להיות השופטים ופוסקי הדין) היא חסד גדול מאוד.
האם כל מעשה של נתינה וחסד הוא ראוי, תמיד ובכל זמן?
לא. להלן כמה הסתייגויות מהותיות:
1. להיענות לכל גחמה של הילדים זה לא חסד. לכאורה זו נתינה וחסד, אבל התנהגות קבועה כזו, ללא מתן גבולות לילדים, תעצב ילדים שחושבים שהכל מגיע להם. ילדים שעלולים לסבול מכך בהמשך חייהם. התנהגות כזו, למרות שבאותו הרגע נראית כחסד, היא בעצם הזנחה של חינוך הילדים. ילדים זקוקים לגבולות. את זה כל הורה יודע. לעיתים פעולה של מניעת הטוב לזמן קצר, היא בעצם החסד האמיתי.
2. אמרו חז”ל: “כל שנעשה רחמן על האכזרי, לסוף נעשה אכזר על הרחמנים” (מדרש תנחומא, פרשת מצורע, פרק א). עשיית חסד עם אכזרים, היא לא פעם התאכזרות על רחמנים. כבר באותה הפעולה עצמה. דוגמא להמחשת העניין: שחרור אדם שאנס באכזריות בחורה צעירה, לאחר שריצה תקופת מאסר קצרה, לכאורה נראה כמעשה חסד עם האנס, הרי לא מגיע לו ובכל זאת אנחנו משחררים אותו. אבל בפעולה זו, אנחנו בעצם מתאכזרים לא רק אל הנערות שעלולות חלילה להיאנס בעתיד ע”י אותו אדם, אלא גם אל הנערה עצמה שנגרמת לה פגיעה נפשית חזקה, כאשר היא יודעת שהאנס שפגע בה כה קשה (פיזית ונפשית), מסתובב לו חופשי ונהנה מהחיים.
אז איך נדע מתי החסד ראוי ומתי לא? מה הכללים לעשיית חסד?
לפני עשיית החסד יש לבדוק האם ע”י מעשה החסד אדם אחר יפגע או עלול להיפגע בגופו, בנפשו או בממונו. אם התשובה חיובית, הרי שאין מדובר כאן במעשה חסד, אלא בשקר שמוסווה כחסד. לא יתכן שחסד לאדם אחד יגרום לפגיעה באדם אחר.
ראינו שלעיתים מניעת הטוב מאדם, היא בעצם חסד (כמו במקרה של חינוך ילדים). בכל פעולה, גם אם היא מניעת הטוב או אפילו גרימת פגיעה וכאב (לדוגמא – החדרת עירוי לתינוק), יש לבדוק מה המניע שלי. אם המניע שלי הוא עשיית טוב וחסד והפעולה עומדת בקריטריון הקודם, הרי שזה כנראה מעשה חסד (והקב”ה ישמרנו משגגות).
אז איך נלחמים ברוע ובשקר שיש בעולם?
כל הרע והשקר הנגרם בעולם ע”י בני האדם, הוא עקב רוח שטות שנכנסה באדם ובלשון חז”ל: “אין אדם עובר עבירה, אלא אם כן נכנס בו רוח שטות” (מסכת סוטה, ג, א). הנשמה הרי כולה טוב וטוהר ואם האדם עשה מעשה רע, זה רק כי נכנסה בו רוח שטות. בספרי חסידות מוסבר שהכלי להילחם ברע והשקר בעולם, חייב להיות כלי באותה עוצמה, לפחות. הרי אי אפשר להילחם בגדוד טנקים באמצעות פרשים. צריך כלי נשק בעל יכולות דומות או טובות יותר. התשובה לרוח השטות שגורמת לרע בעולם, היא בלשון החסידות – שטות דקדושה. לעשות דברים ללא שום הגיון (שטות) אבל למען עשיית טוב. להרבות בחסד, גם כאשר זה לא הגיוני, לא ראוי ודורש הקרבה רבה מצדנו. זה גם הדבר שיביא אותנו לגאולה הפרטית שלנו ואת כל האנושות לגאולה האמיתית והשלמה.
סיכום המאמר (ונקודות נוספות):
עשיית חסד עם סביבתנו ,הקרובה והרחוקה, גם כאשר הסביבה לא ראויה לכך לפי דעתנו, היא העבודה והשליחות הכללית לשמה ירדה הנשמה לעולם. כך כביכול אנו מראים לבורא שמידת החסד צדקה. עשיית חסד היא האמת לאמיתה.
עבודה כזו, לא רק תתקן את הנפש שלנו, אלא גם תמשוך שפע גשמי ורוחני לחיינו. הן מהסביבה (“כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם”) והן מצד הבורא (“במדה שאדם מודד- בה מודדין לו”). אנחנו הרי רוצים שמלמעלה יתנהגו איתנו בחסד, גם כאשר לא ממש מגיע לנו.
עשיית טוב וחסד עם הזולת מביאה לסיפוק רב ואושר פנימי. הנשמה מרגישה שהיא ממלאת את תפקידה בעולם. הרגשה זו מחזקת מאוד את מערכת החיסון ותורמת גם לאיזון הגופני.
כאשר נותנים, בעצם מקבלים. הנותן, הוא המקבל הגדול ביותר בעקבות מעשה הנתינה שלו – (“יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית” – מדרש ויקרא רבה, פרשה לד).
האמת היא דבר חשוב. אבל אם האמת עלולה לגרום לנזק, לא תמיד צריך להגיד אותה (אהרן שהיה “משנה מפני השלום” ומשה רבנו שהסכים עם גישתו). הקריטריון האמיתי לאמת, הוא האם האמת מרבה טוב ואחדות בעולם או חלילה גורמת לפירוד. דבר שגורם לפירוד הוא לא אמת, גם אם הוא לבוש כמו אמת. עשיית החסד היא האמת לאמיתה, גם אם זה לא בדיוק על פי מידת האמת. העולם נברא בזכות מידת החסד, מכיון שהיא בעצם האמת לאמיתה.
גמילות חסדים היא אחת משלושת הדברים עליהם העולם עומד (מסכת אבות, פרק א’) וזה גם מה שיבנה את העולם – “עולם חסד יבנה” (תהילים, פט, ג).
אדם צריך לשאוף להיות דומה לבורא (הוא הרי חלק ממנו, “חלק אלו-ה ממעל ממש”). השאיפה הזו צריכה להתבטא באימוץ תכונותיו של הבורא (“והלכת בדרכיו”). הבורא עשה ועושה חסד . (עצם בריאת האדם היא החסד הגדול ביותר שמאפשר לנשמה להכיר את עצמה ואת הבורא), כך גם אנחנו צריכים לעשות חסד.
גם לחסד יש גבולות. לא כל מעשה טוב הוא באמת חסד. אם הוא גורם או עלול לגרום לנזק לאחר, הרי שהמעשה כנראה אינו חסד.
הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות ורב רבו של האדמו”ר הזקן, אמר שלפעמים נשמה יורדת לעולם וחיה פה שמונים שנה רק כדי לעשות טובה גשמית או רוחנית, אפילו פעם אחת ליהודי אחר.
יש לעסוק בגמילות חסדים עם רוח של “שטות דקדושה” – למעלה מטעם ודעת, ללא הגיון, גם כאשר זה קשה, אין תקציב, אין זמן ובכלל לא בטוח שהמקבל ראוי לזה. התנהגות כזו היא התרופה לעולם של שקר ורוע. התרופה שתביא את הריפוי והגאולה לאדם הפרטי ולאנושות בכללותה.
התלבטתי רבות לפני כתיבת המאמר הזה. האדמו”ר הזקן, שאמר לחסידיו לפני הסתלקותו מהעולם, לנהוג בחסד באופן שכזה, גם שימש דוגמא אישית לכך וחי כך בעצמו (רבות הדוגמאות לכך ולא זה המקום לפרטן). אני לא מיישם את מה שכתבתי במאמר הזה. משתדל, אבל עדיין רחוק מזה מאוד מאוד. איך אני יכול לכתוב מילים כאלו, כאשר אני לא מיישם אותם בעצמי? בפעולה כזו אני הרי בעצם תורם לעולם השקר והצביעות. החלטתי לכתוב את המאמר לאחר שנזכרתי בדבריו של הרבי מלובביץ. הרבי אמר שזה לא מוסרי ולא הוגן למנוע מידע מאנשים, רק כי אתה עדיין לא מיישם את הדברים בעצמך. מדוע אנשים אחרים צריכים לסבול, רק כי אתה עדיין לא הפנמת את הדברים בעצמך בצורה מלאה? מילא אתה לא מפנים ומיישם, אז עכשיו גם תמנע את זה מאחרים? שאל הרבי. אז כולי תקווה שלפחות אדם אחד הצלחתי לעורר להוסיף במעשי חסד וטוב עם הזולת, בעקבות קריאת המאמר הזה. ואם לא, לפחות אני מקווה שהצלחתי לעורר את עצמי.
שלכם, גיל יוסף שחר MD
אהבתם את המאמר? שתפו אותו! אל תמנעו את הידע מאחרים