הזיכרון הראשון שלי מפורים הוא לא מלהיב. מדובר על גיל 3, בגן רחל, אני הולכת עם אמא שלי למסיבת פורים בגן. לבושה שמלה יפיפיה שאמא תפרה לי, עם שרביט וכתר נוצץ. אני זוכרת עד היום את החדר הדחוס משהו ובעיקר הגדוש בהרבה מאד הורים נרגשים. איך שנכנסנו, הגננת מסמנת שאפשר להתחיל. אבל אני כבר לא רוצה. לא רוצה להופיע. לא רוצה להיות מלכה. לא רוצה תחפושת. ברגע שבו הייתי צריכה להיות מלכה – ממש כבר לא רציתי…
זה זיכרון חמצמץ יש לומר ואפשר כמובן לנתח את ההשפעות שלו עלי אבל בזמן כתיבת מילים אלו הוא עלה בי בהקשר של אסתר המלכה. תחשבו עליה רגע – על אסתר שמאחורי המגילה בתקופה של גלות פיזית ורוחנית היא גדלה אצל דודה, מרדכי, שהוא תלמיד חכם וירא שמים. מסופר לנו עליה שהיא יתומה מאב ואם – כמה בדידות, געגועים וכאב יש במצב הזה. ובשל יופיה, היא נלקחת בעל כורחה אל הארמון להיות אחת מעשרות נשותיו של המלך אחשוורוש. עד כאן היא עושה רושם של אישה עדינה, צנועה שמובלת ע”י “נסיבות החיים”. אבל אז משהו בהתנהלותה משתנה ומשנה הכל. גזרות המן מחייבות להתעורר .מחייבות לפעולה. המן כידוע, מזרע עמלק – ובגימטריה עמלק הוא “ספק”. מתי יש ספק? כשהאמונה נסדקת. כשנופלת תרדמה. כשמרדכי יושב בשער המלך בלבוש שק בשעה כל כך גורלית לעם ישראל, אסתר מתייחסת אך ורק ללבושו של מרדכי: ” ותשלח בגדים להלביש את מרדכי”. כלומר במקום לנסות לבטל את הגזרה, אסתר מבקשת כביכול ממרדכי לחזור ללבושו הרגיל – כאילו לא אירע דבר. מרדכי אינו מקבל את שליחיה ומספר לה את אשר אירע ומפציר בה שתעשה מעשה – כי עם ישראל בסכנה גדולה. תשובתה של אסתר מעידה על הפחד והחשש שלה. …”כל עבדי המלך…יודעים, אשר כל איש ואישה אשר יבוא אל המלך… אשר לא יקרא – אחת דתו להמית”… אבל אז עונה לה מרדכי תשובה שמהווה את הציר המרכזי במילים שאני כותבת אליכן – וציר מרכזי בעלילת המגילה שכן היא עתידה לשנות את התיחסותה של אסתר ובעקבות כך את מעשיה. ..”ואל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים. כי אם החרש תחרישי בעת הזאת – רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו. ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות.”
מרדכי למעשה מוכיח את אסתר שמה שמנהל אותה אינו גורלו המוטל על כף המאזניים של עמה, כי אם הפחדים ואולי האשליה שבשל שהיא נמצאת בארמון המלך – צפוי לה גורל אחר.
המילים הללו מזעזעות אותה ולמעשה מהרגע ההוא – אסתר מנהלת את המערכה ביד רמה – היא עושה את הפעולות הנדרשות באומץ רב תוך שילוב תפילה ומסירות נפש. ידוע שמגילת אסתר ידועה בשל הסתר הפנים שבה. הסתר פנים – זו המציאות ממש כפי שאנחנו מכירות ופוגשות אותה. המציאות טופחת על פנינו, אירוע רודף אירוע, ובחשיכה השוררת בעולם – נדמה לנו שהדברים מקריים. לו רק יכולנו להציץ למאחורי הוילון, לו רק יכולנו להדליק את האור בחדר החשוך – היינו רואות ויודעות שלכל דבר מקום, שהכל מכוון, מדויק ומתוכנן והכל לטובה…לטובתנו.. אסתר נדרשת לפעול בתוך מציאות של חושך, של הסתר פנים. אולי מה שמצית בה את החיבור לקב”ה ואת האמונה הבסיסית שבליבו של כל יהודי הוא המשפט:”ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות…” זה הזכיר לי את הנאמר במסכת אבות: …”שאין לך אדם שאין לו שעה…” (מסכת אבות,פרק ד’ משנה ג’) כלומר לכל אדם יש זמן בו הוא יכול לעשות מעשה לצאת מדלת אמותיו, להשפיע, לעשות למען הכלל. בשעה הזו מתגלים בו כוחות כבירים , יכולת, גדולה ואמונה שלעיתים לא ידע שקיימים בו. בזמן שאסתר היתה ספונה בארמון, צמה ומתפללת, היא לא ידעה את סוף הסיפור בוודאות ולא ידעה שכל ילד יהודי יכיר את הסיפור שלה…
אז איך נדע אם זו השעה שלנו? השעה שלי, השעה שלך? אולי לא נדע. לא בוודאות. לפעמים נרגיש. לפעמים כשנתבונן במציאות נבחין שיש כוח שדוחף אותנו לצאת מאזור הנוחות שלנו ולפעול למען הכלל, לממש ולהוציא אל הפועל את הכוחות והיכולות והחוזקות שקיבלנו מבורא עולם. בשעה זו שוב אין להמן – לספק, מקום – שוב אין לו אחיזה ממשית. רק בחושך, הוא יכול לקנן, כשהאור דולק ,ברור לכולם שהוא רק בא להסית, לבלבל, להיות מכשול לפני עיוור וסומא. אמונה וספק לא יכולים לדור יחד. לא לאורך זמן. אז אם יש בך ספק, הדרך הטובה ביותר להתמודד איתו זו מסירות נפש, להפעיל את האמונה שבתוכך, ולחפש את הצעד הבא. וגם את, ממש את שקוראת מילים אלו, מי יודע “אם לא לעת כזאת הגעת למלכות?” אל תרדמי בשמירה. אל תטעי לחשוב שאת יכולה להמשיך לשבת ולא להתקדם. אולי זו גם את שנדרשת לעשות מעשה – לממש את היכולות שלך, להשפיע טובה וברכה על כלל עם ישראל. אפילו אם מדובר בצעד קטן בהתנהלותך, אצל משפחתך, כל מעשה,כל התקדמות, כל עניין של אמונה – מקדם את כולנו.. אשמח שתכתבו לי כאן תגובות, מחשבות ותובנות..
מיכל כהן-חי יועצת ומנחה קבוצות למודעות נשית-יהודית